לילית פייט לוי, מספרת את הסיפור של 'של אמא שלה, שושנה פייט, הדודה מרים פייט והדוד צבי פייט שהפליגו על  אקסודוס' כילדים מתבגרים בספרה "ישראלייה". 

מצ"ב קטע קצר מתוך הספר "ישראלייה"  - מאת: לילית לוי.

..... ההשכם בבוקר, ביום ה-10.7.1947, החלו לעלות אל האונייה בזה אחר זה בשיירה של אלפי מעפילים צבי פייט, מרים פייט, אשר החל מיום העלייה אל האונייה החלה לעשות שימוש בשמה העברי, ושושנה פייט, החבושה בכף ידה הימינית. שושנה נפצעה קלות עוד במחנה "אשאו”, והפצע שבידה סירב להירפא מזה מספר ימים, אלא שלא היה בעניין פעוט שכזה כדי לדחות את דבר הנסיעה באונייה אל ארץ ישראל. השלושה הופנו אל הסיפון התחתון, ותפסו להם את אחד הדרגשים הרחבים, אשר הספיקו לשלושתם ולעוד שניים אחרים נוספים. באותו הסיפון, תפסה את מקומה המעפילה מלכה מרישה דולברג. צבי היה כל כך מאושר, עד שלא איכפת היה לו באלו תנאים יגיעו הוא ושתי אחיותיו אל נמל הבית, נמל חיפה. מוכן היה להקריב הרבה ובלבד שיגיע אל מחוז חפצו. מרים רק הביטה בדרגשים, והזדעזעה עמוקות. דרגשים שכאלו נמצאו ממש במחנות ההשמדה, והיא אומנם חוותה ייסורים רבים ותלאות רבות מאז פרוץ המלחמה, אך לא שיערה בנפשה כי אף היא "תזכה" לישון ולהעביר זמנה במין דרגש שכזה. אך בכל אופן, הודתה לאל על כך ששלושת האחים עדיין מלוכדים ויגיעו ב"ה, שלושתם, לארץ ישראל. ואילו שושנה, היא הייתה מאושרת, בתוך מספר ימים, משתגיע ארצה, תזכה להשתלב בין כל הצברים, ילידי הארץ. שושנה חפצה הייתה להיות כאחד הצברים, ילידי ארץ ישראל. בדרכם אל האונייה, נתקלו בשניים, שעמדו וצפו על המתרחש מן הסיפון העליון. היו אלה מפקד האונייה, יוסי הראל ורב החובל הצעיר, יצחק אהרונוביץ', אשר כינויו – אייק. היו אלו שתי דמויות מרשימות, בנוסף לאנשי הפלי"ם, אשר אמורים ללוות את המעפילים בדרך הים, וכעת היו עסוקים בהכוונת אלפי המעפילים אל מקומותיהם שהוקצו להם מראש.....

​

מספרים אודות פילצקי יוסי באתר "יזכור" לזכר חללי צה"ל:- 

​

..... " יוסי בן צבי וחוה. נולד ביום י"ב בכסלו תרצ"ג (11.12.1932) בביאליסטוק שבפולין. היה בן למשפחת פועלים.  הוריו ניספו בשואה ויוסי נתייתם מיד עם ראשית מלחמת העולם השנייה. דודו היה היחיד ממשפחתו שנשאר בחיים ולאחר השואה עלה לארץ בין עולי "אקסודוס" עם דודו ודודתו. משראה את חופי ישראל גורש על ידי הבריטים לגרמניה. שם חיכו לעלייה. לבסוף עלה עם כל המשפחה דרך צרפת; זה היה בשנת 1947. עמהם חי כחדשיים אבל השתוקק לחיות בקיבוץ ואז הצטרף אל חבריו. בכל מקום שנמצא היה נמנה עם התלמידים המצטיינים. השתייך לתנועת "הנוער העובד".

במאי 1951, התגייס לנח"ל.   

בזמן מלחמת ששת הימים. כבר שרת במילואים. ביום א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967) נפל בעת הפגזה סורית על רכס תל-קציר. הניח אשה ושלושה ילדים......." 

​

​

 משה פינגרהוט מספר בחודש  אוגוסט 2019 ליעקב וימן מצוות מורשת האקסודוס:- 

נולדתי בתאריך 21/10/1921 להוריי איסר פינגרהוט וחיה לבית הולברג בקרקוב פולין. אבי היה חיט ואמי היתה עקרת בית. 

משפחתנו היתה משפחה ענייה ועל כן נשלחתי לבית יתומים. כשהייתי בן 17 פרצה מלחמה העולם השנייה ואני החלטתי לעבור לצד הרוסי. בשנת 1942 התגייסתי לצבא הרוסי ושם הייתי ביחידה לסילוק מוקשים. בשנת 1945 היחידה שלנו הופנתה לקרב על לובלין ולשחרור מחנה הריכוז מידנק וורשה. בסוף המלחמה פגשתי את אחי ואחת מאחיותיי. 

ביולי 1947 עליתי על האקסודוס ומתוך הניסיון שצברתי בצבא קבלתי מיד תפקיד של סדרן באנייה. בקרב על האקסודוס תפקידי היה להגן על גשר הפיקוד.  כשהגענו לחיפה גורשתי על אניית הגרוש אמפייר רייבל ועליה הכרתי את אשתי אסתר. כשהאמפייר רייבל הגיעה להמבורג נתבקשנו לרדת בשקט ובדיאבד נודע לי שהתמינו פצצה עליה. משם הגעתי למחנות אמסטאו וסנגוורדן.

בשנת 1948 אסתר ואני עלינו ארצה ונשלחנו למעברת מוצקין. מאחר והייתי בגיל גיוס מיד גויסתי לצ.ה.ל . כשהשתחררתי מהצבא עבדתי בנמל חיפה בתפקיד מחסנאי במשך 35 שנה ויצאתי לגמלאות בגיל 65.

במשך השנים נולדו לנו 2 בנים נכדים ונינים.

ירדנה פישר מספרת את הסיפור עלייתה ארצה.

" .... לאחר מלחמת העולם השניה הגענו מהונגריה לעיירה סרייק שבגרמניה.  שם מדריכי השומר צעיר ושליחים מהארץ הכינו אותנו לעליה ארצה. ביולי 1947 עלינו על רכבת והגענו לנמל מרסי. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי בחיי ים. כל יום שאלנו מתי מתי נפליג ארצה ולא קבלנו תשובות. בסוף העלו אותנו על אניה עם המון אנשים שלא הכרנו. בצפיפות רבה וריחות לא נעימים אבל ידענו שתוך כמה ימים נגיע ארצה...".

טובה דרסלר (פישמן)  מספרת את סיפור עלייתם ארצה של סבתא שרה וסבא יצחק פישמן.

" .טובה מספרת אודות הישרדותם במלחמת העולם השנייה, חתונתם לאחר המלחמה, הבריחה מפולין לאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה. יסוד קיבוץ ט.ל.ב.א. (טוב לחיות בעד ארצנו) בחווה שבכפר הגרמני בשם ששליץ.  הבריחה והעפלה על האקסודוס. 

ב-15 במאי 1948 שרה ויצחק עלו ארצה על האנייה טטי. עם הגעתם ארצה הופנו לקיבוץ משמרות בו היארגן מחדש גרעין ט.ל.ב.א

שרה לא אהבה את חיי הקיבוץ וכעבור מספר חודשים הזוג עזב את הקיבוץ לעיר רמלה יחד עם עוד מספר חברים......

​

כתבו על פישזון גדליהו :.

" .... נולד בשנת 1905 בפולין. למד קצבות.

במלחמת העולם השניה ברח לאוזבקיסטן והתגייס לצבא האדום.  בתום המלחמה חזר למערב עם זרם הפליטים היהודים בדרכו לארץ ישראל. עלה על האקסודוס כשהוא בן 42. לאחר שהוחזר עם יתר מעפילי האקסודוס לגרמניה.

בסוף שנת 1947 עלה ארצה על בסיס הסקפיטיקטים שחולקו במחנות מעפילי האקסודוס.

כחודשיים וחצי לאחר שעלה ארצה ב-14.2.1948. גדליהו התגורר בשכונת שפירא והתנדב לצאת לעבודות ביצורים בשכונת מנשיה, שם נספה מפגיעת פגז יחד עם עוד מספר חברים....."

​

עדי פיקסלר נכדתו של דוד פיקסלר מספרת אודו הסבא שלה:-

" .... דוד נולד בשנת 1937 בכפר וורבש שעל גבול הונגריה ואוקראינה למשפחה חרדית. במהלך המלחמה רוב משפחתו הושמדה. משעה שאמו לא יכלה לפרנס אותו, בהיותו בגיל 9 , היא שלחה אותו לבית יתומים יהודי בבודפשט. בבית היתומים הפשיטו ממנו את צביונו החרדי כולל גזירת פאותיו כל זאת כדי שלא יבחינו בו כיהודי ברחוב. דוד שהה בבית היתומים במשך המלחמה וכמעט נשלח עם יתר ילדי המוסד להשמדה באושוויץ. אך ברגע אחרון אנשי ראול וולנברג הצילו אותם.

בתום המלחמה החלו להגיע לבית היתומים נציגים של תנועות נוער ציוניות מאותה תקופה. סבא התחבר לקבוצה של תנועה בשם "הנוער הציוני". העלו אותם על רכבת מבודפשט לווינה בירת אוסטריה. 

משם הועברו למחנה פטנדורף ליד העיר מינכן שהייתה אז באזור הכיבוש האמריקאי שבגרמניה. במחנה הזה היו ילדים מתנועות נוער נוספות כגון: דרור, השומר הצעיר ובית"ר. הם שהו שם מספר חודשים ומשם הועברו למחנה לשלישי בשם "אשו". במחנות למדו אותם לדבר עברית ומקצועות לימוד שונים כולל ספורט וקפ"ק (קרב פנים אל פנים). הילדים והנערים במחנה שעברו את כל תלאות השואה אגרו בקרבם כעסים רבים. הם היו פראיים ואלימים. נטו לריב בינם לבין עצמם ובעיקר פרקו את כעסם על האוכלוסיה הגרמנית שבסביבת המחנות.

בקיץ 1947 במהלך חודש יולי בהיותם באחד ממחנות הנוער בגרמניה הודיעו להם שבתוך כמה ימים הם נוסעים לישראל. חיילי בריגדה היהודית מישראל ששרתו בהתנדבות בצבא הבריטי הופיעו במחנה עם מספר משאיות צבאיות קטנות והעמיסו את הנערים כ- 8 נערים בכל רכב. במשך מספר ימים הם היטלטלו בכבישים בדרכם מגרמניה לצרפת. בצרפת נסעו לעיר הנמל הדרומית מרסיי. שם הם נאספו למחנה עולים. הם המתינו שם שבוע או עשרה ימים עד שהספינה אקסודוס הגיע לנמל שליד מרסיי.

בקרב - לפני ההגעה לחופי ישראל, הצעירים בספינה וסבא דוד בתוכם העלו לסיפון חפצים קשים, קופסאות שימורים ואפילו שקי תפוחי אדמה שישמשו ככלי לחימה. כאשר החלו החיילים לנסות ולעלות על הסיפונים הצעירים נאבקו בהם וזרקו עליהם את החפצים וכן השליחו חלק מהחיילים לים.

כשהגיעו לנמל חיפה ומיד אחרי חיפוש על גופם העלו אותם על שלוש אניות גירוש. סבא דוד גורש על אניית הגרוש רנימייד-פארק.  באניית הגרוש סבא מצא לו מקום בתוך סירת הצלה ושם ישן בלילות. ההפלגה של אניות הגירוש הייתה חזרה למרסיי שבצרפת ומשם להמבורג שבגרמניה. מהמבורג נשלח דוד עם יתר המגורשים למחנות פופנדורף ואמדן .

ב- 4 לאפריל 1948 כחודש ועשרה ימים לפני הכרזת העצמאות ופריצת מלחמת השחרור הגיע סבא שוב לישראל על האנייה "קדמה".

עד גיוסו לצה"ל דוד גדל והתחנך במסגרת עליית הנוער בקבוצים כפר גליקסון ואלוני יצחק.

ב- 17.11.51  דוד גוייס לצה"ל שרת בנח"ל והשתחרר ב- 17.6.54.

ב-25.2.1959 התחתן עם ג'ני....."

​

אריאל פלאט: מספר:-.

" .... שמות הורי דינה ומנדל. אני נולדתי  22.5.1945 ברוסיה, כשהייתי בגיל שנתיים נדדתי עם הוריי בשבילי הבריחה דרך פולין, גרמניה ושוויץ עד שהגיענו לצרפת ושם למרסיי וסט. בסט עלינו על האקסודוס. כתינוק אין לאריאל הרבה זיכרונות מהדרך. כל שנשאר בזיכרונו כתינוק שבמעבר בשוויץ הביע משאלה "לגור במקום הנפלא הזה". בבית הוריו נושאי השואה ,הבריחה והעפלה היו בגדר טאבו שאין מדברים עליו. כך גם כשאריאל בגר הוא נמנע מלשאול ומלדבר על הנושאים האלה. בתאריך 14-15 מאי 1948 עלתה המשפחה ארצה דרך מרסיי על האנייה פרובידנס .. תוך כדי ההפלגה על סיפון הפרובינס אביו גוייס לצהל. זיכרון ילדות נוסף שיש לאריאל מאותם ימים בצרפת בטרם העלייה היו זוג "דובדבנים ואגס טעימים ביותר", עליהם התענג שעות רבות. בהגיע המשפחה ארצה היא התמקמה בחיפה. שם אריאל למד, השלים תואר שני בטכניון ואת הדוקטורט עשה בארה"ב ב-  Carnegie Mellon College  . בתום לימודי הדוקטורט אריאל נשאר בארה"ב, עבד ב- Hewlett-Packard  והקים משפחה עם אשתו דורית, ביחד גידלו 5 בנים ו- 12 נכדים..

לאחרונה אריאל מצא בספר של העיתונאית רות גרובר שדיווחה מאניית הגירוש ראנימיד פארק בזמן שעגנה בפורט דה בוק צילומים בהם הוא מזהה את אמו בין המעפילים. לצפייה בקטעים מהספר והצילומים הקישו כאן --->

.

שמואל פרויד נולד ב-1926 בבודפשט, הונגריה להוריו אמליה ומשה.

עם פלישת הנאצים להונגריה שמואל היה 18 וגוייס לצבא ההונגרי.

בתום המלחמה הצטרף לקבוצת גורדוניה לזמן מה ואז שמע על אפשרות העפלה לארץ ישראל מנמלי דרום צרפת. שמואל הגיע בכוחות עצמו לנמל סט ועלה על האקסודוס. שמואל מאוד רצה להגיע לארץ כי אהובתו מוקוס המתינה לו כבר בארץ.

מתוקף האירועים והנסיבות הוא מעולם לא זכה להפגש אתה יותר. כעבור מספר חודשים במחנות המעפילים של האקסודוס בגרמניה שמואל זכה לסרטיפיקט ועלה ארצה. עם הגיעו ארצה גוייס לצהל ושרת בגולני. בשלב מאוחר יותר אמו ניצולת השואה הצטרפה אליו.

עם שחרורו מצהל עבד בבנין ומאוחר יותר במשך 41 שנה היה מנהל משמרת במכס בנתב"ג. הוא נשא לאשה את לילי ונולדו להם 3 ילדים.

כשנשאל מה דעתו על הסרט אקסודוס של לאון יוריס, הוא עונה שהסרט חשוב אך אין כל דמיון בינו למסע מעפילי האקסודוס.​

​

​

משה פרידלנד היה חבר בתנועת בית"ר והאצ"ל עלה על האקסודוס יחד עם 4 אחים ו-4 אחיות שלו, בזמן שעמד בראש קבוצה של 350 מעפילים מסניף "פועלי אגודת ישראל - פאג"י, פריז, צרפת.

הוא מספר שבזמן שהם היו על אניית הגרוש רנימייד-פארק המעפילים חולקו ל-2 מחסנים. בכל מחסן היו כ-800 מעפילים. הוא עמד בראש המחסן בו שהתה קבוצתו מתנועת פאג"י ובראש המחסן השני עמד מרדכי רוזמן שהנהיג את קבוצת השומר הצעיר.

בקבוצתו של משה צויירו 2 דגלים. דגל ישראל ודגל הצי הבריטי עם צלב הקרס. הדגלים הונפו בבפורט דה בוק ביום בו בבקרו על

הראנימייד-פארק נציגי הממשל הצרפתי שבאו לשכנע אותם לרדת ולהשתכן בצרפת.... 

​

מצורף בהמשך מכתב שמשה פרידלנד כתב לרוה"מ מנחם בגין לאחר שנבחר לרשות הממשלה  ב"מהפך" שנת 1977 .

​

​

                               לקריאת המכתב  הקישו כאן