דפי המשפחות וזיכרון - מורחב - באות - G
מעפילי אקסודוס> דפי המשפחות וזיכרון
* אם ברצונכם להוסיף ו/או לתקן מידע וזכרונות אודות בני משפחותיכם מעפילי האקסודוס לחצו על הכפתור הכחול שבצד שמאל
"עדכון מידע, הוספה ותיקונים", מלאו את הטופס ושלחו. אנחנו נעדכן את האתר בהתאם.
* קבצים יש לשלוח לאחר תאום. שלחו הודעה שהנושא שלה "הוספת חומרים לאתר". בהודעה יש לרשום שם ומספר טלפון על מנת שניצור אתכם קשר.
* הוספנו לאתר כלי "חיפוש" המאפשר למצוא כל חומר וכל אזכור שהוכנס לאתר כגון שמות כולל שמות צילומים ואירועים. חשוב לזכור, כשאתם מעבירים אלינו חומרים, הם צריכים להיות כתובים כמסמך וורד - WORD . אם אתם שולחים צילומים, קבצי PDF או קטעי וידאו ושמע, יש לתת להם שמות/תיאור אחרת לא ניתן יהיה למצוא אותם בכלי ה"חיפוש".
דפי המשפחה מסודרים על פי סדר ה- abc.. של שמות המשפחה באנגלית
יצחק גנוז הוא חוקר פולקלור, סופר ומשורר. מספר בקורות חייו: .
".....נולד בשנת 1927, להורים משה ויהודית גָנוּזוביץ מבית בְרֶעם, בעיר לידא, בילארוס. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אביו נתפס על ידי הנ.ק.וו.ד ואמו ושלושת ילדיה הוגלו לסיביר. בתום המלחמה חוזרת האם לפולין ועושה הכל כדי להגיע לארץ ישראל.
בהיותו בן 18 יצחק אוסף סביבו קבוצה גדולה של ילדים ונוער והופך להיות המנהיג והמדריך שלהם ויחד עם אמו אחותו ואחיו יצאו בדרכם לדרום צרפת. שם הם עולים על האקסודוס וכשזו נתפסת על ידי הבריטים הם מגורשים לגרמניה על אניית הגרוש "אושיין-ויגור".
כל קבוצתו אמו אחותו ואחיו נשארו כל הדרך מגובשים ומאוחדים סביבו עד שעלו ארצה בשנת 1948 התגייסו לצהל והשתתפו במלחמת העצמאות. ..."
יצחק גנוז מספר בקולו את סיפורו - האזינו להקלטת ~ הוידאו ~ מתוך תכנית הטלוויזיה "אור השמש לא כבה"
לקריאה אודות האקסודוס 1947 באתר האישי של יצחק גנוז הקישו כאן
לקריאה אודות יצחק גנוז באתר סלונט הקישו כאן
מספרת פנינה וייס גביש, הסיפור של 'אקסודוס' עזר לעולם להבין שהעם היהודי צריך מדינה משלו" .
נולדתי בשם פרלה וייס בשנת 1933, בעיירה טורבון שבפולין. הוריה, שרה־חיה ויוסף, פרנסו אתנו - חמש בנות ובן - ממכירת בדים.
..... היא היתה רק בת 14 כשעלתה על סיפון הפרזידנט וורפילד/אקסודוס 1947, שהפכה לסמל המאבק הציוני.
אני לא שוכחת את הסבל והכאב שגרמו הבריטים ל־4,500 המעפילים, רובם ניצולי מחנות ההשמדה. "אני לא סולחת לבריטים", היא מבהירה, "שאחרי כל מה שעברנו בשואה - הם החזירו אותנו לגרמניה. זה היה העלבון הכי גדול. אחרי השואה, נשבענו לעצמנו שלעולם לא נדרוך עוד על אדמת גרמניה - אבל הבריטים הכריחו אותנו לחזור לשם. ...
..... כמה חודשים אחרי שהסתיימה המלחמה חזרה המשפחה לפולין, לעיר שלזיה, ושם התפצלה. אני ואחותי גניה התלוונו לנציגי 'פועלי ציון שמאל' ונסעו אל העיר דושינקי - ומשם, לקראת סוף 1946, הועברנו לבית הבראה בצרפת, שם החלו להכין אותנו ועוד מאות ילדים ונערים לקראת עלייה לארץ־ישראל.
ב־11 ביולי אני ואחותי הגענו עם עוד אלפי מעפילים לנמל בדרום צרפת, שם עלינו על האונייה 'אקסודוס' (או בשמה העברי, 'יציאת אירופה תש"ז'). "ידענו שזו עלייה לא־חוקית ושהבריטים עלולים לתפוס אותנו"....
.... חודשים גניה ואני שהינו באמדן. ב־8 במאי עלינו על אוניה בנמל באיטליה והגיענו לנמל תל אביב בשבת, 15 במאי 1948 - יום לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. "כשהגענו לנמל, הפלמ"חניקים צעקו לנו שיש לנו מדינה וכבר אפשר להניף דגל כחול־לבן....
פנינה גלברד אנגלמן , מספרת את הסיפור של משפחתה, הוריה אפרים וליזה גלברד.
פנינה מספרת אני ביתם היחידה, של פליקס/אפרים וליזה. נולדתי ברוסיה ב-20/6/1945 לאחר שאבי ברח במהלך מלחמת העולם השנייה מפולין בה נולד.
משפחתי, העפילה על האקסודוס כשהייתי בת שנתיים בלבד.
לאחרונה משהצגתי את תעודת מחנה מעפילי האקסודוס בגרמניה ניתן היה להשלים לי קטע ברצף ההיסטורי שלי.
בתעודה נרשם שהיא הונפקה במחנה המעפילים אם-סטאו. המשמעות מכך שמשפחת גלברד גורשה על ידי הבריטים מחיפה על אניית הגרוש אמפייר-רייבל מנמל המבורג. המעפילים הגיעו למחנה אם-סטאו בראשית ספטמבר 1947 ובשלהי אוקטובר-נובמבר 1947 הועברו למחנה חורף הנמצא ליד הכפר סנגוורדן הנמצא ליד העיר וילהמהפן.
המשפחה עלתה ארצה לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינת ישראל והשתכנה ביפו. אבי אפרים עבד בעיריית תל אביב יפו ואמי ליזה דאגה לכולם בויצ"ו.
שלומית פישר , מספרת את הסיפור של הוריה אברהם וגניה גמיינר
שמות הורי ז"ל : אברהם גמיינר וגניה גמיינר-איידלמן..
לצערי הרב מאד-מאד אינני יודעת פרטים, גם כי לא כל כך דיברו וגם כי לא רציתי לשמוע.
לעומת זאת - כל השירים אמי שרה לי ואני נזכרת בהם הם השירים ששרו במחנות לאחר אקסודוס וב'קיבוץ' לפני עלייתם ארצה, כמו 'שירת הנוער' 'אדמה את היא מולדת' ועוד.
המקומות שהוזכרו על ידי אמי הם גרנד ארנס, פפנדורף ואמדן. משם הגיעו בחזרה לצרפת לצורך עלייה לארץ, אולם משום שלאימי היתה הפלה, הרופא אסר עליה לעלות לארץ עם כל הקבוצה, ולכן הם הגיעו ארצה לאחר קום המדינה, בפברואר 1949.
אמי עוד סיפרה שכאשר החיילים הבריטים הורידו אותם בכוח מ'אקסודוס' היא צעקה על אחד מהם 'נאצי' והוא נעלב עד עמקי נשמתו ואמר שהוא נלחם בנאצים ואיך אפשר לכנותו כך.
אלה פחות או יותר הדברים היחידים שאני זוכרת.מבית הוריי..
חגי גרי - Geri-Gergas מספר: .
".....כאמור הייתי אז ילד בן 12 , חניך במוסד חינוכי של "הנוער הציוני" בגרמניה ומצפה לעלות ארצה. כדי להעביר אותנו ועוד מאות רבות כמונו מגרמניה לצרפת לצורך העלאתם על האנייה, חייב היה ה"מוסד לעליה" להשיג "ויזות". באמצעות 2 ויזות קולקטיביות ל-850 איש שהושגו בסיוע קונסול קולומביה בצרפת, הצלחנו לילה אחד לעבור מגרמניה לצרפת, שם צורפנו לאחד מ-12 מחנות המעבר שהוכנו לקראת ההפלגה. בכל מחנה כזה היה מפקד מטעם הפלי"ם. שובצנו במסגרת מחלקות וכיתות והוכשרנו לשגרת החיים על האנייה. הבחורים הצעירים הוכשרו למאבק נגד השתלטות הבריטים על האנייה. בצורה זו רוכזו, אורגנו והוכשרו 4500 איש מהם 1500 "לוחמים" תוך שבועיים (מ- 29 ביוני עד 10 ליולי 1947) ....
Goldstein - גולדשטיין ישראל
אני ישראל גולדשטיין מספר תעודת מעפיל 477 יליד 1931. הגעתי לאוניה עם אחותי הצעירה, פנינה (כיום נש) ילידת 1934. הגענו מבית היתומים שאונשטיין בגרמניה, שם היינו כשנה וחצי,
היינו על האקסודוס כילדים. אני כבן 16, ואחותי כבת 12. לאחר הגעת האקסודוס לנמל חיפה, עבירו אותנו הבריטים לאנייה "אושן ויגר" והפלגנו לצרפת. בהמשך הגענו למחנה פפנדורף והיינו בקבוצת "אביב". אחד המדריכים היה יעקב המר. אחרי כמה חדשים הועברנו על ידי ארגון "ה"בריחה" למחנה אמדן בגרמניה. משם הועברנו למרסיי שבצרפת ולאחר כמה חודשים , ביולי 1948 הגענו לישראל על אוניה "קדמה"
שלמה נולד בעיר לודז' בשנת 1935 ,ילד יחיד להוריו . במשך המלחמה הסתתר כיתום אצל משפחות פולניות. באביב 1945 משפחת דודו מצאה אותו ויחד איתם הוא הגיע לעיירה "סנט-אוטיליין" בסמוך למינכן שבאיזור הכיבוש האמריקאי. במקום זה התרכזו עקורים שהגיעו מארצות שונות שהיו תחת הכיבוש הגרמני וביניהם היו גם ילדים ניצולים שאורגנו בקבוצות לפי גיל וכל קבוצה אורגנה כ-"קיבוץ" . שלמה שובץ בקבוצת הילדים של "דרור" והם הופעלו בפעילויות שונות וקיבלו הדרכות ע"י מדריכים מארץ ישראל.
כעבור מס' חודשים הועבר "הקיבוץ" של שלמה למחנה אחר בשם "אששאו" ושם הם החלו לעבור הכשרה באופן יותר מסודר במתכונת המקובלת בתנועות הנוער.ממחנה זה שלחו קבוצות נוער לארץ ,אך שלמה השתייך לקבוצת הילדים והם הועברו למחנה אחר בשם "אינדרסדורף" בקרבת העיר מינכן . במחנה זה שהו הילדים עד שנת 1947 .
באביב 1947 אורגנה קבוצה גדולה של פליטים יהודים ובתוכם קבוצת הילדים של שלמה והם נשלחו למחנה עולים בצרפת שנוהל ע"י אנשי עלייה ב' .כעבור כמה ימים הם הועברו לעיירת הנמל "סט" הנמצאת לחופי הים התיכון בדרום צרפת , שם הסדירו עבורם תעודות מעבר וויזות של ממשלת קולומביה וכעבור מס' ימים העלו אותם על אניית המעפילים הנודעת "אקסודוס" (ובשמה העברי יציאת אירופה)
גולצר הלה מספרת:-
" ".... הלה גולצר מספרת שביולי 1947 היא היתה בת 16 בקבוצת פח"ח בבד ריכנהל כאשר שליחים מהארץ מיד מרדכי הגיעו ואמרו להם שנוסעים לצרפת. למדריך שלנו קראו שמואל ברגמן לילה אחד העמיסו אותנו על משאיות ובשקט בשקט נסענו עד שהגענו למרסי. שם גרנו ב"בוגלוך" והיה חם מאוד. שם נתנו לי תפקיד להיות מחלקת מים. תפקיד שמלאתי גם על האקסודוס....".
משה גוטסמן מספר אודות משפחתו:-
" ".... הוריי דב וחנה נולדו בקרפטים הרוסיים , בעיירות קטנות בפרברי העיר מונקאץ'. אמי חנה שטרן נולדה בעיירה פסיקה ואבי דב גוטסמן- פלדשטיין נולד בעיירה קליצ'נוב.
אבי ואמי התחתנו במחנה העקורים בלייפהיים בגרמניה ב 2/5/1946, ב' באייר התש"ו. חלק גדול מקרובי המשפחה משני הצדדים התקבצו ממקום מושבם לאחר המלחמה. במחנה העקורים, למרות התנאים הקשים התפתחו חיי חברה טובים, הרבה מאוד פעילות חברתית ושמחות. אמי נכנסה להריון במחנה העקורים בתחילת 1947. ביולי 1947, כשאמי בחודש השביעי להריונה, הורי עלו לאוניה אקסודוס 1947 - "יציאת אירופה תש"ז", ושם בתנאים לא תנאים שטו לארץ. בזכות היותה של אמי בהריון הם קבלו תנאים משופרים בספינה. לאחר שהבריטים השתלטו על הספינה בקרב שגרם לנפגעים בנפש, הורי הועלו על אחת משלושת ספינות הגירוש בדרך חזרה לצרפת. בצרפת הם סרבו לרדת מהספינות ולאחר מו"מ ארוך הם הוחזרו לנמל המבורג ב- 7/9/1947 , כשאמי בחודש התשיעי להריון, ומשם הועברו למחנה העקורים פפנדורף שבו שוכנו מגורשי האקסודוס. אחי, יונה גונן (גוטסמן) ז"ל, נולד בליבק בדיוק שבועיים לאחר החזרה לגרמניה, ב- 21/9/1947. בהמשך הורי ואחי הועברו למחנה אמדן. הורי ואחי עלו לארץ באוניה קדמה ב-1948, מייד לאחר הקמת המדינה. אבי גויס מיידית לצה"ל והשתתף כלוחם במלחמת השחרור.....".
מספרים על גרבטש אהרן :-
"..... אהרן בן פינחס וצפורה. נולד ביום כ"ח באייר תרפ"ד (1.6.1924) בפולין. סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי. בזמן מלחמת-העולם השנייה שירת בצבא הרוסי והשתתף בקרב על סטלינגרד. בשנת 1947הפליג באניית-המעפילים "אקסודוס" אבל הוחזר עם שאר הנוסעים לגרמניה. אולם בשנת 1948 חזר ועלה לארץ יחד עם אשתו ובתו הבכירה. היה פועל-נמל. גויס לצה"ל ונפל בשעת מילוי תפקידו ביום כ"ח באב תש"י (11.8.1950) ......
. ..."
איתי צבי כהן על סבא שלו צבי גרינוולד. כפי שמצא שהסבא צבי כתב על עצמו בספר של קהילת קוסטופול שבאוקראינה (אז רוסיה).
צבי גרינוולד נולד בעיירה קוסטופול שבברית המועצות דאז - בעלת יישוב יהודי מכובד (כמעט חצי מהתושבים), עם חיים שלווים ושקטים. ביוני 1941, בבוא הצבא הגרמני, אוכלוסיית היהודים בעיר מנתה כ-7000 נפשות. לאחר שנה ניצלו רק כ-11 יהודים.
סבא, שהיה אז רק בן 17, היה מבין 350 היהודים שהצליחו לברוח לפניי שסגרו את העיר. במהלך מלחמת העולם השנייה התנדב לצבא באדום ולחם בחזית לנינגרד (סנט-פטרסבורג של היום).
באפריל 1946 צבי מגיע אל מחנה העקורים "שלכנטזה" שליד ברלין ומתחיל לאסוף ילדים עזובים למחנה וללמד אותם עברית ומתמטיקה. בהמשך צבי והילדים שסביבו מגיעים לאוניית מעפילים אקסודוס-1947 נלחמים בבריטים על האונייה ואחד מחניכיו נהרג מיריית אקדח כשניסה להפיל סירת הצלה עם חיילים בריטיים (כנראה צבי הירש יעקובוביץ).
עלה ארצה לאחר הגירוש לגרמניה בתאריך 22 מאי 1948 ומיד מגוייס לצה"ל ולחם במלחמת העצמאות. בשנת 1968 צבי משתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף ועובר לנציבות המים. צבי מתחתן מקים משפחה ולו 3 בנות ונכדים רבים.
במהלך השנים צבי מקבל את מדליית הלוחם בנאצים ממדינת ישראל ומדליית שחרור לנינגראד מברית המועצות.
אשר גריצמן מספר אודות משפחתו :-
"..... נולדתי בגרמניה בעיירה בשם דגנדורף Deggendorf ב-10 ינואר 1947 . העפלתי עם הורי וסבתי על אניית המעפילים המוכרת בשם אקסודוס Exodus (יציאת אירופה תש"ז). אבי יונה ז"ל ואימי אידה תבל"א ילידי וורשה שבפולין. כל משפחתו של אבי הושמדה בשואה אך הוריי הצליחו לברוח מהעיר עוד לפני המרד באפריל 1943.
עם תום המלחמה וכניעת גרמניה, חזרו הורי לוורשה החרבה, שם נאספו ע"י הצבא האמריקאי והועברו למחנה העקורים דגנדורף - Deggendorf שבחבל בוואריה בדרום מזרח גרמניה, באזור הכיבוש האמריקאי.
ובאחד הלילות הועלנו על משאיות סגורות נסענו במשך שעות חצינו בלילה בסתר את הגבול לצרפת והמשכנו עד פורט דה בוק, ומשם לנמל סט.
לאחר השתלטות הבריטים על האקסודוס, הוגלינו בשלוש אניות גרוש (אוושן ויגור. רנימיד פארק. אמפייר רייוול) כשהורי סבתי ואני נמצאים על הרנימיד פארק. הצי הבריטי השיט את האניות לנמל המבורג בגרמניה ושם הורדו כולם בכוח כאשר החיילים הבריטים משתמשים באלימות, לאחר שהייה במחנה המעצר של מעפילי האקסודוס פפנדורף, לקראת סוף אוקטובר 1947 הועברנו למחנה הקבע באמדן. משם יצאנו לישראל עם קום המדינה באוגוסט 1948 על גבי האנייה פאן יורק.
גרוסמן משה מספר:-
" ".... הלאחר המלחמה הסתובבו ברחבי אירופה אנשי הסוכנות וארגונים אחרים ואספו ילדים יתומים במטרה להעלותם ארצה. בתחילה הועברתי עם עוד 600 יתומים יהודים למנזר בהונגריה, שם הייתי חצי שנה עד אשר עליית הנוער העלתה אותנו ביולי 1947 על סיפון אוניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" היא ה"אקסודוס", בנמל סט שבצרפת. האנייה לא הורשתה לעגון בארץ, אני זוכר שהילדים שהיו על הספינה זרקו קופסאות שימורים על החיילים הבריטים. המעפילים הוחזרו בשלוש ספינות לנמל פורט דה-בוק בצרפת, משם הועברתי עם עוד ילדים למחנה עקורים ליד ברגן בלזן. שם, במחנה המעבר, הייתי כחצי שנה.....".
בשנת 1947 עליתי לארץ בסיוע הג'וינט.
בשנת 1960 נשאתי לאישה את רחל. נולדו לנו ארבעה ילדים: שרי, יעל, יובל ורז ויש לנו 13 נכדים.
עבדתי בבית אריזה של תנובה, ועד היום אני חקלאי המעבד את משקו בגן חיים, שבדרום השרון בצמוד לכפר סבא ורעננה.
Gotschmidt – גוטשמידט מאיר ושושנה
מאיר גוטשמידט מספר:
בהתחלת 1946 שחררו אותי מהצבא, נסעתי לחפש משהו מהמשפחה בוורשה, לא מצאתי אף אחד. ברכבת שנסעתי פגשתי יהודים שהיו משוחררי הצבא הפולני, רוסי אחד אמר לי שבשלזיה מארגנים קיבוצי יהודים. נסעתי לשם והתחלתי לארגן בתור חייל קבוצים. ארגנו קיבוץ ושם פגשתי את רוזה (סבתא שושנה) והתחתנו. יצאנו באופן לא חוקי מפולניה לגרמניה. הגענו למינכן, אחרי זה העבירו אותנו למחנה בשם ליפהיים. זה היה מחנה צבאי של הגרמנים בזמן היטלר. משם עברנו לקיבוץ לעבודה חקלאית בדכאו, משם חזרנו לליפהיים. הייתה כבר עליה בלתי לגאלית לישראל ולנו כבר נולדה בת בשם חנה.
נסענו לצרפת ובפורט דה בורק נמל בצרפת העלינו על אוניה בשם "אקסודוס" (יציאת אירופה). האוניה הייתה מעצים, היו עליה עוד 4500 איש.
האוניות האנגליות גילו אותנו באמצע הים התיכון וכל הזמן ליוו אותנו. 150 ק"מ מנמל חיפה לקחו אותנו באמצע נתנו לנו מכה והאוניה שלנו החלה לטבוע, המפקדים של האונייה היו אנשי הגנה ומלחים יהודים מאמריקה הם סתמו את החור של האוניה והוציאו אותנו עד נמל חיפה. בנמל חיפה לא רצינו לרדת, שני יהודים נהרגו, כמה אנגלים נפצעו ולבסוף העבירו אותנו לאוניות מלחמה אנגליות. אני ומשפחתי היינו באוניה אמפייר רייוול עם עוד 526 מעפילים והחזירו אותנו לצרפת. בצרפת לא רצינו לרדת וגם הצרפתים לא רצו לקבל אותנו. משם המשכנו לגרמניה להמבורג. שם לא רצינו לרדת. שוב נלחמנו ולבסוף הורידו אותנו והביאו אותנו למחנה דפוכח (אם שטאו). שם קיבלנו מהאנגלים רשות להכנס לארץ ישראל וככה הגענו לארץ ישראל.
בארץ גרנו במעברת ברנדיס, האנגלים עוד היו פה. אחרי שהאנגלים עזבו, גייסו אותי לצבא והייתי בצבא מתחילתה ועד סיומה של מלחמת השחרור. אחרי כן גרנו בנחליאל, שם נולדה רותי. אחר כך בנינו את בית אליעזר, זו שכונה של חיילים משוחררים מן המלחמה בחדרה. שם נולדה איריס, הקמתי משפחה וכאן אני גר עד היום.
.
Gross – גרוס דבורה ויצחק
מספרת, אורנה ליבנה (גרוס) ביתם של דבורה ויצחק גרוס.
מספרת אורנה הורי, דבורה ויצחק גרוס, שנפגשו בבודפשט לאחר המלחמה והצטרפו לתנועת "הנוער הציוני" שפעלה לאיסוף ילדים יהודים יתומים אחרי המלחמה והעליתם לארץ ישראל.
דבורה ויצחק קבלו להנהיג, לחנך וללמד את ילדי האקסודוס - קבוצת הנשרים.
ביוני 1947 ,כאשר היו במוסד חינוכי בפירטן, הוחלט ע"י הנהגת התנועה, שחלק מילדי הקבוצה, המבוגרים יותר, יצאו יחד עם יצחק באניה "אקסודוס" לארץ ישראל. אנית המעפילים אמנם הגיעה לחופי חיפה אך המעפילים הועלו על 3 אניות גרוש וגורשו חזרה לאירופה. לאחר שסרבו לרדת בחופי צרפת נשלחו להמבורג, גרמניה והועברו לפפנדורף. דבורה והילדים הצעירים ששהו באותו
זמן גם הם בהמבורג, בהמתנה לעליה, נפגשו עם "ילדי אקסודוס", ובאפריל 1948 הגיעו לארץ ישראל באניה "קדמה".
דבורה כתבה בזיכרונותיה על ילדותה במונקאץ', על התקופה שהייתה באושוויץ, שם איבדה את רוב משפחתה, עבודת פרך במחנה בטורגאו, והפרק האחרון המתייחס לפעילותה בעליית הנוער יחד עם יצחק לו נשאה בבודפשט בינואר 1946. היא כותבת:
בעייתם הגדולה ביותר (של יצחק ודבורה) הייתה ביום בו הודיעו להם שהנערים והנערות הבוגרים יהיו הראשונים לעלות. דבורה מספרה "היינו צריכים להחליט מי הילדים שיעלו? המשימה הייתה מאד קשה. כיצד יכולה אני להפריד בין אחים ואחיות שעברו את תלאות המלחמה יחד, או שהתאחדו לאחר המלחמה..."
זיכרונותיה של דבורה ואלבום הצילומים שנתנו לה הילדים בטרם פרדתם ניתן לראות >> כ א ן ובהקשה על הכפתור הצג עוד
