אתי, ורד ובנימין, ילדיהם של מקס ורבצ'ה/רבקה הלפרן מספרים אודות ההורים שלהם:-

" ריבצ'ה/רבקה הלפרן לבית ויסוקי נולדה ב-1920 בסנדז'ישב, פולין. עם תחילת מלחמת העולם השנייה היא כבר הייתה בת 19 ולאחר השתלטות הנאצים על פולין, אמה , אחות ואחד מאחיה נרצחו. שני אחיה האחרים הצליחו לברוח לברית המועצות ולחמו כחיילים בצבא האדום. ריבצ'ה נלקחה על ידי הנאצים למחנה עבודה ועבדה בטויה. בתום המלחמה כששבה לעיר מגוריה מצאה שזרים השתלטו על רכוש המשפחה.

בדרכי "הבריחה" ריבצ'ה הגיעה למחנה העקורים באד רייכנהאל שבבווריה, גרמניה, באזור הכיבוש האמריקאי. שם התקבצו צעירים יהודים שהכשירו עצמם לעליה לארץ ישראל. במחנה היא הכירה את מקס ונישאה לו. מקס שרד את המלחמה כפרטיזן ואף הגיעה לדרגת קצונה בצבא הרוסי. בבאד-רייכנהאל הם היו שותפים ל"הכשרה" בה הם הכשירו עצמם לעליה ארצה ולהקמת קיבוץ פח"ח (פרטיזנים חיילים חלוצים). בפרק הכשרה זה מקס הלך אחרי ליבו והתמחה במקצועות המתכת, במסגרות ונפחות.

בחודש יולי 1947 כ-80 חברי קיבוץ הפח"ח הגיעו לצרפת והעפילו על האקסודוס ארצה. אנשי קיבוץ פח"ח "בוקע" מבאד רייכנהל הונהגו על האקסודוס על ידי מרדכי רוזמן והוא גם הנהיג אותם ואת יתר המעפילים על אניית הגרוש רנימייד-פארק. יחד אתו הם הגיעו מנמל המבורג למחנה המאסר פופנדורף ומשם למחנה העקורים אמדן. לאורך כל מסע העפלה ריבצ'ה הייתה בהיריון מתקדם וילדה את בנה בכורה בנימין בבית הילדות  SANDHOST  הסמוך לעיר אווריק. (כ-30 דקות נסיעה מהמחנה שבעיר אמדן).

שבועיים לפני קום המדינה משפחת הלפרן, ריבצ'ה, מקס ובנימין הקטן עלו ארצה בתיעוד מזויף ויחד עם חבריהם מקיבוץ הפח"ח מקימים את ביתם בקיבוץ כפר מסריק שבמפרץ חיפה. ריבצ'ה קבלה על עצמה כל עבודה שנתבקשה לעשות בקיבוץ. בנוסף הייתה מעורבת בהקמת דוכן הפרי של הקיבוץ ואף נרתמה לעבודה במפעל "סילורה". בקבוץ ריבצ'ה ילדה את אתי וורד אחיות של בנימין בנה הבכור.

מקס, בקבוץ כפר מסריק, שוב הלך אחרי ליבו ונמשך למקצועות המתכת. ראשו היה מלא רעיונות, שכלולים ופטנטים שהוא מימש, אשר תרמו רבות לקיבוצו ואף הועברו לקיבוצים נוספים. על כך שר העבודה מרדכי נמיר העניק לו את "פרס קפלן" בשנת 1958 שנת העשור למדינה, מטעם משרד העבודה והמכון לפריון העבודה והייצור.

​

שעיה פורצלינה/חרסית מספר:- 

" ".... שעיה חרסית מספר נולדתי ב-1934 בפולין, ועם פלישת הגרמנים ברחתי עם משפחתי לשטח שבשליטת הרוסים. אלא שהמזל לא היה לצידנו, ועם פלישת הגרמנים לרוסיה במבצע ברברוסה הוגלנו יחד עם יהודים רבים אחרים ונאלצנו למצוא מקום מפלט בשנית, הפעם בטימור, עיירה קטנה בקזחסטן. הוא ניצל מהנאצים, אך לא מהרעב הגדול. "הייתי בן 6 וחצי או 7 ושקלתי 12 קילו בערך", הוא מספר, "אבי, שידע לעמוד על הרגליים בכל מצב, החליט לקחת אותי לבית ילדים מחוץ לעיר כדי שאצליח לשרוד. בארוחת הערב בלילה הראשון בבית הילדים כבר התחלתי ללקט פיסות לחם כדי להצטייד בדרך חזרה לאמא, ובהמשך גם אספתי ניירות וסמרטוטים. שמונה ימים אחרי שהגעתי, עם כיבוי האורות, קשרתי את הסמרטוטים והניירות על רגלי, לבשתי את כל הבגדים שהיו לי ויצאתי לדרך בלילה המושלג".

אחרי צעדה ארוכה לאורך סימני הדרך שזכרתי, מצאתי בבוקר את בית הוריו ההמומים.

ביולי 47', יצאה המשפחה מחופי דרום צרפת באוניית המעפילים "אקסודוס", וחוגגתי את בר המצווה שלי במחנות ההסגר בגרמניה, אליה הובלה המעפילים לאחר המאבק מול הבריטים.

"תמיד תמיד זכרתי מאיפה באתי, וכשקיבלתי את הכנפיים ואת הדרגה על מגרש המסדרים הניגוד הזה היה פשוט אדיר", אומר מי שלעתיד הפך לנספח האווירי של ישראל בלונדון. "התחלנו את הקורס 154 איש וסיימנו רק 14, ואני זוכר שבאותו יום הרגשתי הבן אדם הכי חשוב שיש. בניגוד לצברים, בשבילי המדינה זה לא דבר טבעי, זה דבר יוצא דופן, וחיל האוויר נתן לי את חוט השדרה, את היכולת להילחם. עם כל הרצון ועם כל השאיפה שלי שהייתה אדירה"...

לצפייה בתעודות העולה של משפחת פורצלינה/חרסית הקישו כאן --->

​

                                                        הקישו  כ א ן  לצפייה בוידאו

​

וידאו נוסף עם איזו בירן (שגם הוא היה טיס בחיל האויר:

                                                           הקישו  כ א ן  לצפיה בוידאו

​

שעיה חרסית, מספר אודות מסעו באקסודוס ליואב קרקובסקי  18.1.2018 בתוכנית הרדיו "בת-70 "

                                                              להאזנה הקישו כאן

​

מספרים אודות האוזר אברהם באתר הזיכרון לנופלים בפעולות האיבה:-

​

.... אברהם, בן דבורה ומרדכי, נולד בלמברג שברוסיה בכ"ח בטבת תרצ"ט (19.01.1939). אברהם ומשפחתו - הוריו, שתי אחיותיו ואחיו הגדולים ממנו - גורשו מעיר מולדתם לאורל שבפולין בשנת 1941. בהיותו בן חמש התייתם מאמו, שכרעה תחת עול המציאות הקשה, ומעתה טופל בידי אחיותיו, הגדולות ממנו בשנים ספורות בלבד,

בשנת 1947 הועלו יחד אברהם, אחיותיו ואחיו לאניית המעפילים "אקסודוס, יציאת אירופה תש"ז". האנייה הוחזרה בתחילה לגרמניה - ולאחר שנה של תלאות הגיעו לבסוף ארצה. בארץ אברהם הופרד מאחיו, הפעם נשלח עם אחותו, יפה, לקיבוץ רמת דוד, בעוד אחותו ואחיו נשלחו לקבוצת שילר.
. בשנת 1956, עבד למחייתו כטרקטוריסט שכיר בקיבוץ מעוז חיים. חבריו ברמת דוד מספרים שתקופה זו עשתה עמו חסד, אברהם בגר, ופניו קרנו מחיוניות. הוא אמור היה להתגייס באמצע אוקטובר אותה שנה.

 ביום שני י"ט בתשרי, חול המועד סוכות תשי"ז (24.09.1956), נהג אברהם בטרקטורו בשדות מעוז חיים. במהלך עבודתו תקפה אותו חוליית מחבלים מירדן, חטפה אותו, ובשלב מאוחר יותר רצחה אותו....

במסגרת עליה ב' הועברה משפחת חטקביץ  ל - Port-de-Bouc משם לאונית המעפילים "אקסודוס" ב – Port de sete כאשר מלי בהריון. בתום קרב השתלטות הצי הבריטי על האוניה, הועלו בני הזוג בנמל חיפה, לאוניה הבריטית Empire Rival ובה גורשו דרך נמלי Port-de-Bouc וגיברלטר לנמל המבורג בגרמניה.

​

בנמל המבורג הורדו יחד עם שאר המעפילים בכוח והועברו למחנות העקורים AmStau

וממנו למחנה העקורים - Sengwarden.

כאן נולד בנם צבי בכ"ט בנובמבר 1947 בבית החולים בעיר Wilhelmshaven.

 בתאריך 10.10.1948 עלו ארצה למעברת פרדס חנה משם עברו לעכו ובשנת 1959 עברו לגור בקרית חיים.

.

אידית הירש מספרת:

.... ברגע בו הגי‏ע תורי ונכנסתי עם קבוצתי לאניי‏ה, וראיתי את הצפוי לנו ‏שם, הייתה לי רק מחשבה אחת
"חזרה!", אבל מאוחר מיד! נדחפנו פנימה, כי מאחורינו זרמו אנשים אחרים. הבנתי שנקלענו להרפתקה איומה. האנייה היי‏תה בקושי מיועדת לשמונה מאות איש .אנחנו היינו למעלה מארבעת אלפים וחמש מאות.

מי ששיחק מזלו, ‏קיבל לצורכי שינה כעין תא דמוי מחסן סחורות. בקושי ניתן היה לשכב בהם, ולשבת -בודאי שלא. החום התחיל להיות בלתי נסבל. הילדים התחילו לבכות ובקשו לשתות מים. היו  עוד מים באנייה, אך אי אפשר היה להגיע אליהם. אלפי יתושים התנפלו עלינו. על האוכל כבר לא חשב אף אחד. אנשים היו ‏לגמרי מותשים אך הסבל היה רק בתחילתו .

לבסוף מצא כל אחד מקום כלשהו בו יוכל לשבת איכשהו, להניח את חפצי, ולנמנם מעט. איש מאיתנו לא ידע מה התרחש בינתיים מאחורי הקלעים. התאריך היה  10 ‏ביולי 1947 ‏.

למרות כל ההסוואה גילו מטוסים אנגליי‏ם מהר מאוד את האנייה וצילמו אותה .

פועלי נמל צרפתיים, שנשכרו לנווט את האונייה אל מחוץ למימי החופים, לא הגיעו למרות המקדמה שקבלו...

מוטי הירש מספר:

.... הייתי ילד בן 9 כשעליתי מלא התרגשות וציפיה לאוניה המשונה הזו שנראתה בעיני יותר כמו מבנה של צריפי עץ אחד על השני מאשר אוניה. ההלם הראשון היה מיד עם הכניסה לפרוזדורים חשוכים צרים מסריחים עמוסים בדרגשים עם אנשים ששוכבים שם כמו סרדינים. שפה מדוברת זרה לי לגמרי יידיש. המולה דחיפות צעקות אבל כול זה לא היה חשוב ידעתי שדרכנו לארץ ישראל הארץ שכמו שסיפרו לי השמים שלה תמיד כחולים השמש תמיד זורחת וכול האנשים בה טובים. אין פושעים אין גנבים .לא נועלים את דלתות הבתים. כולם משפחה אחת גדולה ואוהבת. אז כול זה אחרי צרפת האיומה האפורה ממנה באתי ועברתי את השואה ואבי נלקח להשמדה. כול זה היה שווה בעיני את הסבל של כמה ימים על הקופסה המשונה הזו. ההמשך כמובן לא היה ידוע ולא צפוי. עד היום בראותי את האורות המנצנצים על הכרמל.  אני נזכר במראה הבלתי נשכח שראינו כשעמדנו על סיפון האקסודוס ההרוסה וכמעט טובעת וצפינו בארץ שלא הורשינו אז להכנס אליה...

הקישו על הכפתור הצג עוד לקריאת סיפור המשפחה כפי שסיפרה אחותו של מוטי מרים רוזן (הירש).

...

חוה חורש חברי קבוץ יפעת מספרים ביום פטירתה:

.... חוה נולדה בבודפשט בנובמבר 1913 – בת ראשונה להוריה שרה ואלעזר-לאיוש מולנר.

...... ביולי 1947, הגיעה במפתיע הודעה על נסיעה לארץ ישראל. כל הקבוצה, מבוגרים וילדים, עלו על משאיות מחוּפּוֹת ברזנט, נסעו בשקט מוחלט לצרפת ועלו על האונייה 'אקסודוס' ('יציאת אירופה תש"ז'). 4500 מעפילים נדחסו באונייה. לא היתה אפשרות לנוע באופן חופשי או אפילו להתהפך בדרגשי השינה, ובכל זאת היתה אווירה של שמחה וציפייה, שהנה ייתמו עוד מעט הימים הקשים והם יהיו בארץ ישראל. חוה, שלמדה בזמן המלחמה בדרך מרה ואכזרית כי קשר חיים וגורל יש לה רק עם הלאום היהודי, וכי ללאום הזה יש רק מולדת אחת, היא ארץ ישראל, היתה דחוקה עכשיו עם אלפי אנשים ב'אקסודוס', מחכה לרגע שבו תגיע סוף-סוף למולדת הזאת..

ממה נורא היה איפוא כשהורדו בחיפה מן האוניה והועלו אל אוניות הגירוש! הבוקר האיר, ואוניית הגירוש 'אוֹשְׁן וִיגוֹר' שאליה הועלתה התרחקה עם שתי אוניות הגירוש האחרות מחוף חיפה – חיזיון טראגי ומכאיב שלא נשכח. ששת שבועות הקיץ הלוהטים בפּוֹרט דֶה-בּוּק בצרפת, שם עמדו, מסרבים לרדת מן האונייה, היו קשים ביותר, אבל חוה לא נתנה לעצמה להיסחף אל המחשבות המעיקות "מה יהיה" ו"לאן נוסעים" והתמסרה לטיפול בילדים, דואגת לסדר, ניקיון והרגעת הצעירים ביניהם. כל הימים, למן העלייה ל'אקסודוס', רשמה שורות קצרות בהונגרית בפנקס כיס קטן, מבטיחה לעצמה את זכרון המאורעות הגורליים שבהם נטלה חלק: "29.7.47 – הגענו לפורט דה-בּוּק. לא ירדנו", "5.8.1947 – שמועות על נסיעה הלאה להמבורג, טוּבְּרוּק, קניה, קפריסין", 18.8.1947 – פתחנו בשביתת רעב"... וכך הלאה. עשרות שנים אחר-כך סיפרה ביותר משמץ פליאה איך קיבלו המעפילים על עצמם את ההוראות שלא לרדת מהאוניה ולא לוותר, לשבות רעב, לסרב להצעות מפתות – כולם כאיש אחד, אף שלכל אחד מהם היה סיפור אישי קשה, וכה צמאים היו להגיע אל חוף מבטחים אחרי טלטולי המלחמה והשנתיים שכבר עברו מאז נגמרה .

הבריטים הסיעו את האוניה לגרמניה. עד הרגע האחרון לא האמינה חוה שיעזו לנהוג בהם באכזריות כזאת. תוך התנגדות עזה הורדו כולם בנמל המבורג והוסעו לפֶּפֶּנדוֹרף – מחנה שבויים לשעבר, שהזכיר לחוה את מחנה הריכוז לִיכטֶנווֹרט – שוב גדרות תיל, שוב פרוז'קטורים בלילות... ‏.

באפריל 1948, תשעה חודשים אחרי שיצאה לדרך ארצה על סיפון 'אקסודוס', דרכו רגליה של חוה על אדמת הארץ....

בקיבוץ יפעת כתבו לזיכרה של חווה את  הדברים הבאים  לקריאה הקישו כאן .....

​

אור חובר נכדתם של אסתר ויעקב חובר מספרת:-

אסתר  נולדה בעיירה רוז'נוי בפולין בשנת 1918. זאת הייתה עיירה לא גדולה וגרו בה 2000 יהודים.

אביה היה פועל ועבד בבית חרושת לעיבוד עורות. ההורים של סבתא נפטרו באותה השנה כאשר היא הייתה בת 9 שנים,  והיא נשארה יתומה. אז היא עברה לגור אצל הדודה שלה. בגיל 19, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כאשר הגרמנים הגיעו לפולין ולעיר שלה, הם ברחו לבוכרה שבאוזבקיסטן. הם נסעו חודש ימים ברכבת בשביל להימלט. בבוכרה הם היו חמש שנים בתנאים קשים מאוד של רעב ומחלות. כל יתר משפחתה של סבתא נספתה בשואה.

לאחר המלחמה הם חזרו לפולין והגיעו ללודז'. שם היא פגשה חברים מה"שומר הצעיר" ומארגון "למרד". הם רצו רק דבר אחד וזה: לעלות לארץ ישראל. הם נסעו למחנה שממנו הם היו צריכים לעלות לארץ. בנסיעה למחנה ההתארגנות לעלייה לארץ הם עבר את פולין, צ'כיה, אוסטריה וגרמניה. במחנה בגרמניה הכירה סבתא  את סבא שלי ושם היא התחתנה איתו.

סבי יעקב חובר נולד בשנת 1912 בעיירה וולדימיריץ, שזה מקום על גבול פולניה רוסיה.  זה היה כפר שגרו בו רק יהודים שעסקו בבניית תנורים בנית בתים וסחרו בבקר. סבי היה נשוי לפני מלחמת העולם השנייה והיה לו ילד. הוא למד תורה בחדר.  בזמן המלחמה גייסו הרוסים את סבי לצבא הרוסי. הם חשבו שהוא אוקראיני ולא ידעו שהוא יהודי. כל משפחתו של סבא שלי נספתה בשואה.

במשך הנסיעה למחנה ההתארגנות לעלייה בצרפת הייתה קשה, סודית ומסוכנת וכרוכה במכשולים רבים. אבל שום דבר לא הרתיע אותם. כל מה שהם רצו היה לעלות לארץ-ישראל. בסופו של דבר הם הגיעו לצרפת ושם חיכתה להם האונייה "אקסודוס".

לאורך המסע לעלייה ארצה והאקסודוס סבתא הייתה בהריון עם האח הגדול של אבא שלי. זה לא מנע ממנה לוותר על העלייה לארץ.

סבתא אסתר וסבא יעקב גורשו על ידי הבריטים חזרה לנמל שממנו יצאו בדרום צרפת ומשם לגרמניה. מנמל המבורג שבגרמניה נשלחו ברכבת  למחנה מעצר פופנדורף וממנו עלו ארצה בחודש ינואר 1948. דודי גד נולד כבר בארץ.

בארץ משפחת חובר נקלטה בקבוץ מענית, משם עברו לנס ציונה ובסופו של תהליך התמקמו סופית עם מספר חברים בקבוץ גל-און. סבתא עבדה בקבוץ כתופרת וסבא עבד ברפת.