שולה מינינברג (מגן )- ביתו של יצחק מגן מגנושבר מספרת  ,

..... על קורותיו של אבי בדרכו לארץ שמעתי מעט מאוד, אבי לא נהג לדבר על תקופה זו - טרום עלייתו לארץ , אך היה גאה מאוד לספר לנו על עלייתו לארץ עם אוניית "אקסודוס" . לאורך כל השנים שמר על קשר טוב עם חבריו לקבוצת "ילדי לינדנפלס" – שם שניתן לקבוצת הילדים היתומים, שהגיעה בדרכה לארץ לעיירה גרמנית בשם לינדנפלס (באיזור הכיבוש האמריקאי),

.... כאשר הגיע סוף סוף לארץ ישראל , פגש את אחיו אברהם שעלה כיתום במסגרת עליית "ילדי טהרן" ....

​

מספרים אודות מרכוס/בוגייביץ הניה :- 

​

..... הניה בת אריה-צבי ושרה. נולדה ביום ט' כסלו תרצ"ג  (08/12/1932) בלודז' שבפולין. משפרצה מלחמת-העולם השנייה, ברח אב המשפחה מפחד הגרמנים. הניה הייתה אז בת שש ודוד האח שלה בן שלוש. בשנת 1940 יצאה המשפחה בכיוון לבוב, מקום המצא האב, ובשנה שלאחריה, כשפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, המשיכה המשפחה בנדודיה, בתוך שאר הפליטים מפולין, לפנים רוסיה, ועם התקרב החזית ברחו לקזחסטן. המשפחה סבלה מחוסר בביגוד ומזון ואחרי מות האב נפל עול-המשפחה על האם. בתום המלחמה, אחרי סבל של מחלה ורעב, התחילו הפליטים חוזרים לפולין בעזרת מוסדות ציבוריים. האם נסעה למחנה-פליטים בגרמניה והניה, יחד עם אחיה דוד, הצטרפו לקבוצת-ילדים שיצאה בדרך לארץ. הקבוצה הגיעה לאינדרסדורף, מנזר לשעבר, בו רוכזו ילדים רבים מתנועת "דרור-הבונים". הניה הייתה אז בת שלוש עשרה ושם התחילה את לימודיה לראשונה (עד אז לא ידעה קרוא וכתוב). הם היו בקבוצת-הילדים שקיבלה את הדרכתם וטיפולם של מחנכים ושליחים מן הארץ. אחרי שהייתם שם עברו לצרפת והצטרפו לאניית המעפילים "יציאת-אירופה תש"ז". במשך ההפלגה בים לארץ והגרוש מחיפה התפצלה החבילה: האם ודויד היו באניית גרוש אחת והניה הייתה על אניית גירוש אחרת שנקראה "רנימיד-פארק" ורק בגרמניה נפגשו שוב. לאחר שהותם בגרמניה למשך זמן קצר, עלו לארץ כמשפחה באפריל 1948 והגיעו ישר לקבוץ בית-השיטה.

דוד גויס לצה"ל באוגוסט 1954 ועבר קורס מ"כ. במסגרת שירותו הצבאי דוד נפל בשעת מילוי תפקידו ביום י"ט במרחשון תשט"ז (4.11.1955) . ..."

​

                          אוסף צילומים

​

דני מרקוזה מספר על אביו:

מריאן מרכוזה (לימים מאיר מרקוזה), היה בין מעפילי האקסודוס. אינני בטוח, אך נראה לי שאפילו היה בין האחראים לארגון ההפלגה. הוא היה בין המעפילים היותר מבוגרים, בן 36. הוא נפצע במהלך המאבק עם הבריטים ונשאר בחיפה/עתלית לטיפול רפואי. הוא הצליח לברוח ממאסרו בזמן ביקור בבי"ח בחיפה ונלקח לקיבוץ דן. לאחר זמן מה הוא הגיע לתל אביב, שם התחיל לעבוד בבית חרושת לטקסטיל. במשך הזמן הוא היה בין מקימי חברת כיתן דימונה. לצערי אלה כל הפרטים הידועים לי, משום שאבי לא הרחיב דיבור על הנושא, ואני לא התענינתי אז על כך. אבי נפטר בשיבה טובה בגיל 94.

אבי אבד את אשתו ובתו בגטו לודז ואני נולדתי מנישואיו השניים לאמי, לולה, תבדל לחיים ארוכים.

אליהו מץ מצוצקי מספר אודות הוריו מצוצקי משה וזלטה/זהבה:

הורי משה וזלטה (זהבה) מצוצקי היו על הספינה כמעפילים כן היו גם דודי ודודתי מאיר והינדה רובינשטיין. את העלילה האקסודוסית שמעתי מאז היותי ילד בביתנו בראשל"צ. האמת שלא הבנתי בדיוק על מה הם דיברו. אבל בדרך כל שהיא הושפעתי מהסיפור של הורי והתלאות שעברו במלחמת העולם השנייה,

הורי לא היו אנשים אידיאולוגים ולא השתייכו לשום תנועה ציונית. לכן גם כתוב על תעודות המסע שלהם ציוני כללי. הם לא היו ציונים ובוודאי שלא היו כלליים. הם נסעו לפלשתינה, ארץ ישראל כדי להיות עם בני משפחתם שהיגרו לשם כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה. מאידך יתר בני המשפחה המורחבת כן היו ציונים ואפילו חלקם היו חברים בתנועת גורדוניה. על כן אמי זלטה, לחצה על אבי להגיע לארץ ישראל.

אבי משה מצוצקי בן שלום-בר נולד בשנת 1916 בעיר אוסטרוב-מזובצק, פולין. בין התאריכים 5/4/1938 ועד 9/1939 אבי שרת בצבא הפולני. בעיצומה של הפצצה והמתקפה הגרמנית על ברית המועצות ביוני 1941. הורי נמלטו מאזור מזרח פולין שבשליטה סובייטית. הם הגיעו למזרח רוסיה שבאסיה התיכונה, שם נחו זמן מה בעיר בוכרה שבאוזבקיסטן.

בשנת 1944 התנדב משה לצבא האדום כצלף בחטיבת הקלעים ה-2 על מנת לנקום את הרג כל משפחתו בידי הנאצים בשנת 1941.  יחידתו התקדמה תמיד בראש הכח הסובייטי עד לניצחון בשערי ברלין.

בסוף המלחמה אבי חזר לבוכרה, אסף את אמי, חזר לפולין ב-1946, ומשם הם נסעו בדרכי "הבריחה" לפלשתינה ארץ ישראל, לא לפני שבילו כחצי שנה במחנות הגרוש הבריטים פפנדורף ואמדן שבגרמניה, בגלל אירועי האנייה "אקסודוס" בשנת 1947. מאחר שאבי היה צלם והמצלמה הייתה אתו לאורך כל הדרך. כך יצא, שכאשר החלו ההכנות למסע של האקסודוס, מישהו מהמארגנים, בקש מאבא לצלם צילומי פספורטים את המעפילים, הגברים והנשים בעבור תעודות המסע שלהם.

בארץ משה וזלטה התגוררו בראשל"צ  ונולדו להם 2 בנים אליהו וברוך. משה התפרנס מתחזוקת רפתות ולולים במושב נטעים שמדרום לראשל"צ. 

​

 מצ"ב וידאו בו אליהו מץ מספר אודות הוריו לצפייה בוידאו הקישו כאן

יהודה מלניק מספר אודות עלית הוריו ארצה..

אבי יוסף מלניק היה בין מעפילי האקסודוס,שהוחזרו חזרה לגרמניה.

 בפעם השניה שהפליג לארץ זה היה על האוניה פרובידאנס בפברואר 1948. אני נולדתי כבר בארץ 20.12.48

אימי הצליחה לעלות בעליה לא לגאלית.

אבי היה לבדו על האקסודוס . 

.

שרה עמיצור היא סוניה מנדלסון מספרת אודות העפלת משפחתה ארצה..

אבי שמואל מנדלסון, סיפר לביתי עירית נכדתו:

היינו בגרמניה המערבית במחנה מעבר שם נפגשנו עם שליחים מהארץ ששאלו מי רוצה לעלות לארץ ישראל. אנחנו הסכמנו, קבענו תאריך ובתאריך באו עם מכונית ולקחו אותנו למינכן. משם נסענו למרסיי בצרפת. שם היה מחנה מעבר וחיכינו לאונייה שתפליג לארץ ישראל. חיכינו בערך שבועיים.

אני הייתי בן 28 סבתא פולה הייתה בת 24 ואמא שלך (סוניה = שרה עינצור) הייתה בת שנתיים וחצי. כשעלינו על האונייה לקחו לנו את כל המסמכים ונתנו לנו שמות בדויים.

ההפלגה הייתה בלתי צפויה. רב החובל הוציא את האונייה בלי גוררת ללב ים ב-12 בלילה. עקבו אחרינו וסימנו לנו לחזור אבל אנחנו המשכנו. מצב הרוח היה טוב, שרנו, למדנו עברית והנשים חתכו שמיכות תפרו מהן כובעים, ועל כל כובע היה כתוב: "אקסודוס 1947"....

​

מספרים על מיקלוש ישעשיהו,

......  בימי הפוגרום הנאצי בהונגריה ניצל על-ידי אנשי תנועת "דרור", נתחנך בתנועה זו ועלה עם חבריו באונייה "יציאת אירופה תש"ז". האונייה נתפשה על-ידי הבריטים וישעיהו עם חבריו עברו את דרך הייסורים מחיפה דרך צרפת לגרמניה, איטליה וקפריסין, עד עלותו לארץ כחבר קבוצת "מהפכה". בארץ הצטרף לגרעין "דרור" בקבוצת ההכשרה "דור חדש" בעין חרוד....

אברהם מנור כותב,

..... עיקר דאגתם של מינה ופסח הייתה רווחתם של הילדים והשבתם לחיים נורמליים, פיסית ונפשית כאחד, הקניית השכלה וחינוך ציוני לאהבת ארץ ישראל. מסיבה זאת, אנחנו הילדים, לא גרנו כמשפחה עם ההורים אלא גרנו עם כל הילדים בחדרים משותפים בהתאם לגיל, אכלנו עם כל הילדים, למדנו עם כל הילדים וכל זה כדי שחלילה לא ייווצר מעמד של ילדים יתומים מול מעמד של ילדים שמזלם שפר עליהם. ברגישותם הרבה מינה ופסח הסבירו לנו את חשיבות הנושא וזכו מאתנו להבנה מליאה ולשיתוף פעולה למרות גילנו הצעיר. כנראה שבמצבים מסוימים מתבגרים יותר מהר.

בחודש יוני 1947, ארזו כל ילדי המוסד ורוב הצוות תרמילים אישיים ובאישון לילה העמסנו על שיירת משאיות ויצאנו בדרך לצרפת וממנה לארץ ישראל. הזיכרון שנצרב בי יותר מהאחרים היה ליל הקרב בין האקסודוס והמשחתות הבריטיות שכן ישבתי על ערימת תרמילים שהיו צמודים לדופן הספינה עם מטפחת ספוגה במים על פניי כהגנה נגד גז מדמיע. משחתת בריטית נגחה בדופן ושברה אותו והתרמילים עליהם ישבתי החלו ליפול למים. אחי משה שישב על הדרגש מולי צרח באימה "אברהמ'לה נופל לים", מדריך מהמוסד, ראובן (רובין) רוזנברג, שישב ליד התעשת ראשון, תפס אותי ברגליי והניף אותי פנימה והטיל אותי על הדרגש. התרמיל האישי שלי שרד גם הוא אך חפציי נותרו ספוגים בשמן המכונות של הספינה שנזל מתוך הצינורות הסדוקים מחבטת המשחתת. בנמל חיפה, מבעד לחלון הספינה, הבטתי בעיניים כלות בכרמל.....

​

טוביה מושקוביץ סיפר לבני משפחתו את סיפור חייו,

סבא טוביה מושקוביץ נולד בי"ט בתמוז התרפ"ו (1926) בקרפטו-רוסיה שבצ'כוסלובקיה להוריו מאיר מושקוביץ ואסתר לבית גדלוביץ. הוריו של סבא לא נישאו באופן רשמי בעירייה כפי שהיה נהוג במקומם. אלא רק בחופה וקידושין כדת משה וישראל ולכן כל הילדים נקראו בשם המשפחה של האמא. רק כשסבא הגיע לארץ הוא שמר את שם משפחת בית אביו. הסיבה לדבר היתה שסבתא אסתר קבלה בירושה מהוריה את ניהול סוכנות הדואר המקומית. אם היו יודעים שהיא נשואה, יתכן שהיו לוקחים ממנה את הירושה הזאת. אביו של טוביה היה מומחה לייצור גבינות.
ב-22 באפריל 1944, בגיל 18 , טוביה ואביו נשלחים לאושוויץ. משם הם הועברו ב-31 למאי 1944 למחנה העבודה בוכנוולד ושם אביו הלך לעולמו.  ב-11 למאי 1945 טוביה שוחרר מהמחנה על ידי חיילים אמריקאים ונשלח להבראה בבית חולים בצרפת.

לאקסודוס טוביה הגיע בגיל 21  ולאחר הקרב שהתקיים על האניה גורש לגרמניה והגיע למחנה פפנדורף. טוביה עלה ארצה בסרטיפיקט מזוייף על האנייה טרנסילבניה. בהגיעו ארצה גוייס מיד לצה"ל ולחם במלחמה העצמאות בכיבוש הגליל המערבי. בשנה 1949 בתום הקרבות טוביה שוחרר מהצבא. בשנים הראשונות לאחר השחרור עבד בבניה ואחר כך היסב מקצוע לעבודה ביהלומים.

יפה מילר מספרת את סיפור העפלתה יחד עם בעלה שמואל ואביה נתן בז'וסטק :-

..... שלושתם העפילו על האקסודוס מבלי שיפה ונתן הכירו את שמואל. יפה הכירה את שמואל שהיה בעלה לעתיד רק ביום שהוא הגיע למחנה עקורי האקסודוס בפופדורף. הם התחתנו לאחר שעברו ממחנה פופנדורף למחנה אמדן, בעקבות בקשתו של נתן אביה שהיה חולה בשחפת שהתבטאה בכאבים עזים בחיבור העצמות בעמוד השדרה ולפעמים גם חולשה בשרירי הרגליים עוד בטרם שנתן נשלח לטיפולים ממושכים בבית חולים בשוויץ...

.... בחודש יוני 1947 יפה ונתן מגיעים למחנה של הארגון לעליה ב' שנקרא, "גרנד ארנס" שליד מרסי וממתינים לעלות על אניית מעפילים שתפליג לארץ ישראל. באחד הערבים מודיעים במחנה לכולם להתארגן ליציאה כל אדם עם תרמיל של 10 ק"ג בלבד. בערב ה-10 ליולי כולם עולים למשאיות ומגיעים לנמל בעיר סט. שם המתינה להם האנייה  פרזידנט-וורפילד ששמה שונה לאקסודוס 1947 לקראת ההגעה לארץ. במהלך ההפלגה סבל נתן  מכאבים עזים בגלל מחלת השחפת .... 

יפה מספרת שבשעה שהגיעו לנמל חיפה כולם עמדו על הסיפונים ושרו את "התקווה". נתן הרגיש מצויין תחת השפעת המורפיום כך שלמראית עיין לא היה מקום לשלוח אותו לבית החולים ושניהם הועלו על אניית הגרוש אושן-ויגור....

מאידך, שמואל, שהספיק להיות חייל בצבא הצ'כי עוד בצעירותו, אף הוא היה על האקסודוס. בקרב כנגד הבריטים על האנייה, הוא לקח חלק. לאחר הקרב הוא הועלה על אניית הגרוש רנימייד-פארק....

..... יפה ושמואל עולים ארצה בחודש אפריל 1949 והפעם, שלא בדרך הים כי אם בטיסה. בארץ הם משתכנים במחנה עולים פרדס חנה, בתוך אוהלים, משם הם עוברים למחנה עולים ברעננה. בנה הבכור של יפה קובי נולד במחנה העולים ברעננה....

.... כעבור שלוש וחצי שנים נתן מבריא ממחלתו בבית החולים בשוויץ ועולה לישראל באנייה  "ארצה"  בתאריך 18.5.1952 כשהוא בריא ושלם. הוא חובר מיד ליפה ושמואל שהתמקמו בגבעת רמב"ם שיכון עולים שבתל אביב. כעבור כ-50 שנה מאז עלייתו ארצה נתן נפטר בשיבה טובה בגיל 100 שנה......

​

בפסקול המצורף יפה מולר מספרת את סיפור ההישרדות של משפחתה, בשואה והעפלה על האקסודוס עד הגעתם ארצה

                                                               להאזנה    הקישו כאן

​