​

גלה שפירא/גלילה נגר - מספרת על עצמה.

נולדתי ב- 15 בספטמבר 1942 בפולין בעיר גרודנו.

רוב המשפחה נרצחה במלחמת העולם השנייה. רק 2 אחיות נשארו והגיעו ארצה אמא שלי רחל שפירא ואחותה סוניה שפירא. הן כבר לא בחיים - נפתרו בארץ ממחלה, יהי זכרן ברוך.  גלה ואמא שלה נדדו לאחר המלחמה במחנות העקורים אשוונג, דורנשטט ואולם.

עליתי ארצה בגיל 6 למחנה עתלית. ומשם עברנו לגור בחיפה.

אמא שלי חלתה והייתה כשנה בבית חולים רוטשילד. היא נפתרה כשהייתי בת 8 והיא לא סיפרה לי כלום עלי ועל עברי.

בגיל 8.5-9 אומצתי על ידי משפחת ארצי מכפר גלעדי. בגיל 18 התגייסתי לצה"ל. בשנת 1968, בגיל 26 התחתנתי עם בעלי קלוד נגר. נולדו לנו 3 ילדים ו-10 נכדים. כיום אני גרה בעכו. 

אין לי מושג על עברי. כל שאני יודעת על עברי נמצא במסמכים שקבלתי מ"יד ושם", מ"הארכיון הציוני"

ומארגון - " Its Archives " .  מהארכיון הציוני ומיד ושם כתבו לי שהייתי ב"אקסודוס" ושום מידע אחר. מארגון ITS קבלתי מסמך שבו נכתב, שכשנשאלתי לאן אני רוצה לעלות עניתי לפלסטינה. לכן אני שואלת, חופרת ומקווה לקבל עוד מידע על עברי. לגבי התמונות המצורפות בהמשך (תחת הכפתור "הצג עוד") רואים אותי בחברת ילדים נוספים ואני מקווה שמישהו יזהה עצמו ונוכל להיפגש כדי שישלים לי פרטים מעברי.

​

מספרים אודות שכטר משה/מוניק באתר "יזכור" לחללי צה"ל:-

​

משה בן זאב (וולף) ובת-שבע (סבינה). נולד ביום י"א בניסן תרצ"ו (3.4.1936) בעיר גרודק-יגלונסקי שבפולין. עם כיבוש גליציה על-ידי הסובייטים נאסר האב ונידון לעבודת-פרך והאם וילדיה גורשו לקזכסטן שבאסיה התיכונית. האב אמנם שוחרר בשנת 1943 וגויס לצבא האדום אך כעבור זמן-מה נפל בקרבות; חודש לפני גיוס האב מתה האם מחוסר לחם ומרוב דאגה. משה היה אז בן שלוש ומחצה ונמצא בצל קורתם של איכרים אוקראינים שלא ידעו על יהדותו. בן שש היה משה כשהחל בנדודיו לארכה של רוסיה, אך בגמר המלחמה, עם תזוזת פליטי-פולין מערבה, יצא גם משה לדרך (יחד עם שתי אחיותיו הגדולות ממנו). בסביבות קייב התעכבו ומצאו את לחמם בעבודות פחם ברכבות. רק לאחר שנה הגיעו לביאליאבה בפולין ושם נכנסו כולם לקיבוץ-הילדים "דרור". משם המשיכו לגרמניה למנזר הריק באינדרסדורף - ומשה אז כבן עשר. שם נפגש עם דויד בוגייביץ (שנפל בשעת מילוי תפקידו בשנת תשט"ז) ומאז לא נפרדו דרכיהם. אחרי נדודים הפליג ארצה על אניית המעפילים "יציאת-אירופה תש"ז - אקסודוס" הידועה בפרשת-הקרב עם הבריטים, אך לאחר שגורשו לגרמניה עלו לארץ והגיעו אליה בשנת 1948. משהגיע לארץ נכנס לקיבוץ בית-השיטה.

.הגייס לצה"ל בינואר 1955 לאחר שנודע לו שחברו הטוב  דויד בוגייביץ נפל בשעת מילוי תפקידו. בצה"ל משה שרת בנח"ל לאחר שסיים את קורס מ"כ של הנח"ל השתתף בפעולות מבצעיות שהטלו על יחידתו. נפל בקרב על חוסאן ביום כ"א בתשרי תשי"ז (26.9.1956) ....

.

​

​

מספרים אודות שפלר יהושע/שייע באתר "עלים לזכרם" של קבוץ שריד:-

​

שפלר יהושע (שייע) נולד ב- 25.10.1915 בעיר סטרי בגליציה - פולין.

בגיל צעיר הצטרף לתנועת השומר הצעיר בעיר. במלחמת העולם השנייה גויס לצבא הפולני ולאחר מכן, במסגרת הצבא האדום, נדד במרחבי רוסיה והגיע כמעט עד סיביר. בתום המלחמה הגיע בדרך לא דרך לצרפת. בחודש יולי 1947 הפליג מצרפת על סיפונה של אניית המעפילים "אקסודוס" - כשהגיעה האנייה קרוב לחופי ארץ ישראל היא נתפסה על ידי הבריטים והנוסעים לא הורשו לרדת ממנה ולהיכנס לתחומי הארץ, אלא הועלו על אניות גירוש ונשלחו בחזרה לאירופה.

בחודש מאי 1948 עלה יהושע ארצה והגיע לקיבוץ שריד בעקבות אחיו הגדול, השו, אצלנו קראו לו שייע...

הוא היה איש שקט ונחבא אל הכלים, חי בתוך עצמו. את מה שעבר עליו בשואה שתק.

ב-  23.10.1978, הלך לעולמו  מבלי הקים משפחה ונותר ערירי עד סוף ימיו.

לינק לכתבה באתר "עלים לזכרם" של קיבוץ שריד:- http://bit.ly/2KdNDz8

​

​

יענקל'ה שלכט מספר אודות משפחתו :-

​

פעמיים עליתי ארצה בפעם הראשונה בשנה 1947 כשהייתי בן 4 ובפעם השנייה ביוני 1948.   

ההורים שלי ילידי פולין הם נולדו בעיירה נוביסונטש. הם הכירו בתנועה וכשהמלחמה פרצה הם ברחו לרוסיה. בבריחה לרוסיה היו אמא, אבא, סבא והאח של אמא. בשנת 1942 נולדה אחותי היא לא החזיקה מעמד ומתה. אני נולדתי בשנה 1943 באוזבקיסטן.

בשנת 1945 בסוף המלחמה כשהיהודים התקבצו באירופה הוריי הצטרפו לקבוצה שרצתה לעלות לארץ ישראל. תחת הפיקוד של ארגונים שעסקו בהצלת שארית הפליטה. בסופו של דבר הגענו לכפר דייגים קטן בדרום צרפת שקראו לו פורט דה בוק. כשהאקסודוס הגיעה ארגנו אותנו בשיירת משאיות והגענו לנמל בו היא עגנה. ב-11 ליולי יצאנו ומיד הבריטים עקבו אחרינו. ב-18 ליולי הבריטים תקפו את האניה בצורה אלימה וגם פתחו באש והיו פצועים והרוגים על האקסודוס. כדי להציל חלק מהפצועים נדרשה עזרה רפואית. זו היתה הסיבה שהאניה נכנעה.

מחיפה המעפילים גורשו לצרפת ב-3 אניות גרוש. ומשם לאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה. שם הורדו המעפילים בכח. יש לי זיכרון  כילד מאותה תקופה באניית הגרוש. שכבנו שם אחד על השני והצפיפות היתה נוראה. היה מאד חם ואמא שלי כל הזמן בכתה ואני לא הבנתי למה. כששאלתי למה, היא כמובן לא ענתה לי.  בעצם היינו חסרי אונים.

ב - יוני 1948  עלינו ארצה בשנית למעברת קריית שמואל וגרנו באוהלים בתחילה.

בשנת 1957 עברתי לקיבוץ להבות חביבה של השומר הצעיר במסגרת חברת הנוער.

בשנת 1961 התגייסתי לנח"ל בתום השירות הצבאי פגשתי את ברכה התחתנו ועברנו לערבה למושב עין יהב.

​

​

​

מספרים אודות  אורי שלזינגר ו :-

​

בשנת 1944, נשלח אביו של אורי, יוסף שלזינגר, למחנות העבודה באושוויץ, ובהמשך הגיע למחנה הריכוז "מטהאוזן" באוסטריה, שבו נרצח חודשיים לפני תום המלחמה. אורי ואמו הסתתרו במשך תקופה ארוכה, בין בתי מחסה ברחבי הונגריה.   

ביולי 1947 העפילו על ה"אקסודוס" בדרכם לארץ. לאחר גרוש מעפילי האנייה לאירופה אורי ואמו הגיעו למחנות המעפילים בגרמניה, שם הכירה האם את שנדור, שאימץ את אורי כבנו.

ביולי 1948 עלו לישראל והתיישבו ביפו. האב שנדור עבד כנגר אומן, והאם פרידה הייתה תופרת.

בשנת 1950 התגייס אורי לחיל האוויר ב-5 לפברואר 1953 סיים את קורס הטייס. בתפקידו האחרון לפני מבצע "קדש" שימש כמדריך בקורס מדריכי טיסה. עם תחילת מבצע "קדש" הוצב בטייסת "המוסטנג" .

בכ"ו בחשוון תשי"ז (31.10.1956 ) הוביל חמישיית מטוסי "מוסטנג" לתקיפת שיירה מצרית באזור אבו עגילה. במשימה זו הצליח לפגוע פגיעה ישירה באחד מן הטנקים בשיירה. בדרכם חזרה לבסיסם, מעל מוצב "אום שיחאן", נורתה לעבר המטוסים אש נ"מ חזקה, מטוסו של אורי נפגע. הודעתו האחרונה של אורי הייתה על כוונתו לבצע נחיתת אונס, אולם בעת הנחיתה – דרומית לחלוצה - עלה מטוסו בלהבות.  אורי נהרג בי"ב בחשוון תשי"ח (6 בנובמבר 1957) .

​

רוית ישראל מספרת:

"".... את סיפור העפלה של אמא שלה מרים שמידט שהייתה רק בת 7 כשהיא, אחותה שרה ואמא שלהן פניה העפילו על האקסודוס.

מרים שמידט נולדה בקייב בשנת 1940. עם פרוץ מלחמת העולם השניה אבי המשפחה גוייס ונהרג זמן קצר אחר כך בקרב.

פניה אם המשפחה והאמא שלה ברחו עם 2 הבנות לסיביר ומשם לקהילה היהודית שבימבול, טג'יקיסטן, למשך כל המלחמה,

בסוף המלחמה חוזרת המשפחה לקייב וממשיכה משם ללודג' ובהמשך למחנה העקורים אשביגה לקראת סוף יוני 1947 פניה ו-2 הבנות מרים ושרה מצרפות לשיירת משאיות היוצאת דרומה דרך פריז למרסיי ומעפילות ארצה על האקסודוס.

מרים זוכרת היטב את הקרב וההפלגה על אניית הגרוש. היא זוכרת היטב את קרב קופסאות השימורים ותפוחי האדמה. המשחקים על החיילים הבריטים מאחורי הגדרות שבאניית הגרוש.. בסוף המסע מצאו עצמן האמא והבנות בפפנדורף ואמדן. לדברי רוית, חוויות הבריחה והעפלה הקשות היו כצלקת בנפשה של האמא שלה שהיא לא הצליחה לרפא אותה כל החייה.  מאידך מרים הרגישה שהיתה לה תרומה משמעותית בתקומה ובהקמת מדינת ישראל. תחושה משותפת למעפילים רבים שהעפילו על האקסודס. 

לאחר קום המדינה עלתה המשפחה ארצה ותחנתה הראשונה היתה במחנה עתלית,....

​

מארק שולמן  מביא דברים אודות אביו  סם שולמן, נכון למאי 2018:

"".... אבי סם שולמן בן 90 הוא אחרון אנשי הצוות המקורי של האקסודוס (פרזידנט וורפילד) שעדיין חיי עמנו כיום. ראשית דרכו במוסד לעליה ב' היה כבר בבלטימור בשנת 1946 בהיותו בן 18, כשהוא ויתר המתנדבים היהודים אמריקאים התנדבו להפליג על הפרזידנט וורפילד לאירופה על מנת לעלות את שארית הפליטה מהשואה לארץ ישראל, למרות המצור שהטיל הצי הבריטי על חופי הארץ. בתום הקרב על האקסודוס הוא קבל הוראה להצטרף למעפילים שהורדו לאניות הגרוש על מנת לעזור להם. הוא הגיע עם יתר המעפילים למחנות בגרמניה ולאחר מספר חודשים אנשי ההגנה הוציאו אותו משם והוא צורף לצוות ה"פנים". אניות המעפילים הגדולות ביותר פאן קרסנט היא העצמאות  ופאן יורק היא קבוץ גלויות שיצאו מנמל בורגס שבבולגריה עם למעלה מ- 15,000 מעפילים.... 

​

לאחר הקמת המדינה, סם הגיע ארצה עם יתר המעפילים שהיו במחנות קפריסין ומיד גוייס לצ.ה.ל ולחם במלחמת העצמאות. בתום הקרבות הוא וחבריו ירדו דרומה והקימו קיבוץ בדרום.

כיום חי סם שולמן בניו-יורק שבארה"ב.

​

                     לראיון עם סם שולמן הקישו על הלינק:-    https://goo.gl/xeegYY

                                       הקישו גם על הלינק הבא:-       http://bit.ly/30ErlvI

                                      לאוסף התמונות הקיש כאן

מספרים על זהבה ווייץ שוורץ:

"".... זהבה ווייץ שוורץ (גולדה) (גניה)  נולדה לאליעזר פנחס והנדה ווייץ בעיר יאסלו שבקרפטים, בפולין בתאריך  18/07/1931 .

בשנת 1941 הנאצים גרשו  אותם כך שהיה עליהם לעזוב הכל בביתם וללכת לגטו. בסוף המלחמה התברר לזהבה שכל משפחתה הושמדה על ידי הנאצים.

בשנת 1947 זהבה הייתה כבר בת 16. יחד עם בני גילה בתנועת הנוער של פועלי אגודת ישראל העפילה ארצה על אניית המעפילים יציאת אירופה תש"ז - האקסודוס 1947,

בשנת 1948 עלתה ארצה ממחנה מעפילי האקסודוס בגרמניה, במסגרת עליה ד', על האנייה פרובידנס. בתחילה גרה ברעננה - בבית עולים,

...... יחד עם בעלה שוורץ עזריאל מרדכי (טיבי), זהבה הייתה בקבוצת המייסדים של המושב השיתופי המתחדש "יסודות" שבעמק שורק.                      אודות מושב יסודות הקישו - כאן.

כשמחפשים כוח ועידוד, אפשר לקבל זאת מדבריה :-

"כל המשפחה שלי נשרפה ,אבל ברוך ה' הקמתי משפחה וכל ילד שנולד, כל נין - זו הרחבת הלב שלי"

מספרים על שמואל שוארץ:

"".... בן רחל וצבי, נולד בשנת 1925 בעיר שטוראליה אויחלי אשר בהונגריה. למד בחדר עד גיל 15 ואחר-כך למד חייטות ועבד במקצועו. בשנת 1944 נשלח יחד עם המשפחה למחנה-ההשמדה אושוויץ, בו עבר את כל מדורי הגיהינום הנאצי עד ששוחרר על-ידי הרוסים ,... 

......  וכעבור חודשים מספר התקרב לרעיון הציוני והחליט לעלות לארץ-ישראל. בדרכי עלייה ב' הגיע לגרמניה והצטרף לגרעין הקיבוצי הדתי של "בני-עקיבא" - "התקווה". עלה ארצה באונייה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס"), שהבריטים הכריחוה לחזור לגרמניה, והיה בין הלוחמים בעוז על סיפונה נגד החיילים והמלחים הבריטיים. כעבור שנה, ב-1948, עלה שנית והפעם באופן לגלי באונייה "טרנסילבניה". מיד עם בואו הצטרף לגרעין שלו שהתאחד בינתיים עם גרעין "אחדות" וקיים מחנה-עבודה בראשון לציון......

....  עם תחילת מלחמת-העצמאות, כשהחל הגיוס לצבא, הועבר כתגבורת לשדה אליהו ועסק שם בביצורים. ... כעבור ימים מספר נשלח לירושלים הנצורה ושירת בחטיבת ירושלים. ביום 17.8.1948 השתתף בכיבוש משלט ליד ארמון הנציב, אך הכוח התוקף נהדף משם בהתקפת-נגד של האויב. בקרב זה נפצע בשעה שזחל לעברו השני של הכביש, וכעבור יומיים, ביום י"ד באב תש"ח (19.8.1948), נפטר מפצעיו.  ....

​

​

מספרים אודות הזוג גיטה וצבי שפט :

"".... הזוג הצעיר החליט לעלות לישראל והפליגו באניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" - "אקסודוס 1947", שהותקפה ע"י הצי הבריטי לא הרחק מחופי תל אביב, נגררה לנמל חיפה והמעפילים הועברו לשלוש אניות גירוש והוחזרו לגרמניה למחנה מעצר. במאי 1948, עם דרכוני תיירים מזויפים, יצאו ברגן בלזן והגיעו לנמל חיפה ב 14 במאי, יום הכרזת מדינת ישראל והיו העולים הראשונים ישראל. מחיפה עברו לגבעתיים. צבי החל את עבודתו במפעל לייצור משוריינים ובהמשך בתעשייה הצבאית בייצור ופיתוח תחמושת לצה"ל. הוא קודם לתפקיד מנהל בכיר בעל הישגים ניכרים.

לגיטה וצבי שתי בנות ובן: חנה, שלמה והילה, 8 נכדים ו-6 נינים.

​

מספרים הילל וסבתא יהודית אודות סבא יחזקאל שינפלד :

"".... על האקסודוס סבא יחזאל שינפלד היה רק בן 26, לאחר שעלה בעליה ד' עם ניירות מזוייפים, הוא גוייס מיד לצה"ל לקרבות בלטרון בימי מלחמת העצמאות,

​

חנה שינפלד מספרת:

"".... באניית הגירוש בזמן שעגנו בנמל בצרפת כתבתי מכתב לדוד שלי שהמתין לי בארץ. את המכתב הכנסתי לתוך קופסת סרדינים והשלחתי אותה מעבר לסיפון. דייגים שסבבו את האניה אספו את הקופסה ומסרו את המכתב לדוד שלי...

... Sara Sherman was born August 8, 1938 in the Soviet Union. In 1947, Sara and her family were among the 4500 Jewish displaced persons and Holocaust survivors who sailed from France to Palestine aboard the Exodus 1947 ...

Her mother giving birth in Haifa and the baby boy dying soon after; living in the Atlit camp for a few months;

.... AT 1968 Sara and her family moved to USA.

​

                                                                                       click here to Learn more...

​

​

יפה (שרייבר) פס מספרת:

"".... על האקסודוס ואניית הגרוש רנימייד פארק הייתי עוברית. נולדתי ב-8 לספטמבר 1947 בים על הרנימייד פארק לפני כניסתה לנמל המבורג, בגרמניה. יום לפני שהורי יעקב ופולה (פנינה) שרייבר הורדו  מאניית הגרוש מהרנימייד פארק ... 

מספרים על שופמן יוסף:

"".... שופמן יוסף בן מאיר-אהרן ופייגה. נולד ביום כ"ה בכסלו תרצ"ב (4.12.1931) ברובנה שבפולין. אביו מת כחייל בצבא האדום בחזית הגרמנית. מילדותו אהב יוסף את המולדת ועוד בהיותו בגרמניה באחד ממחנות-העקורים ביקש מנציג-הסוכנות שתינתן לו האפשרות לעלות לארץ, כי הוא רצה לתת את חייו בעד מולדתו ועמו כשם שאביו הקריב את עצמו במלחמתו בנאצים. היה בין מעפילי "יציאת אירופה" בשנת 1947 ובין פעילי-הנוער על סיפון-האניה. בהגיעו לארץ נתקבל כחבר בקבוצת רמת-דוד. בשמחה רבה קיבל את צו-הגיוס לצבא בינואר 1950 והגיע לדרגת רב-סמל. ביום ד' באב תשי"ב (26.7.1952) נפל בשעת מילוי תפקידו  ... 

... After the driver started the engine, we felt the movement of the track, then taking on speed. Only then we were told by our leaders that we are on a secret mission.

The most important message was to be shush, and some more orders and advice. After a long journey, through dark forests, and mountains, and with our lips tightly closed, mostly it was Shoosh. Other moments we were singing "ARTZA ALINU". The most patriotic Israeli Hebrew song, which linked us spiritually to our homeland, Israel, as well we sang "Shalom Aleichem". Peace On You. Then back to Shush. Fear, and panic felt in our silenced bodies when crossing the borders control. Because it was a clandestine mission. The risk to be caught was always with us. After each successful border crossing, our breathing came back to life.

Finally we arrived to France, at port S'ete. A big ship was tighten up at the port. We were told we will be soon on it. Almost immediately the ship was crammed with 4515 refugees from four corners off the world. Before the war, that luxury Crouse ship was once designed for four or five hundred passengers to have fun, for honeymooners, the rich and famous who could afford the best of luxury that money can buy was there. That ship was called The President Warfield.

Once we left the shores of France, on the way to Palestine. The Ship leaders and crew, proudly named her: The EXSODUS 1947. With a big sign on the ship's mast....

....

.

​

אלי שטרן אפרת  היה בגיל 16 על האקסודוס: 

ברצוני לצרף שתי אנקדוטות הזכורות לי מאותה תקופה ונראה לי שאינן ידועות.

סיפור ראשון

בעת הקרב מול האנגלים, קבוצתי "תנועת נוער ציוני דרור הבונים" הייתה ממוקמת על הסיפון , ליד הארובה של האנייה. כמובן שהיינו מצוידים בכל קופסאות השימורים ותפוחי האדמה הנחוצים לקרב. האניות האנגליות שליוו אותנו כבר עם צאתנו מצרפת נגחו בצדי האנייה- פעם משמאל ופעם מימין וזכור לי שזרקנו שימורים וכל הבא ליד על החיילים האנגליים שבאניות הקרב. הם התיזו עלינו שמן, שמענו יריות שפגעו בארובה וגם קפצו ממגדלי האנייה שלהם על האנייה שלנו. על האקסודוס היו 2 רפסודות גדולות וכבדות מכל צד, שהיו מיועדות לשמש כסירות הצלה. הן עמדו על צדי האנייה באופן אלכסוני. בשלב מסוים כאשר האניות האנגליות נגחו בנו מהצד, שחררו את הכבל המחזיק את הרפסודות ואלו החליקו על האנייה האנגלית ונחתו על החיילים האנגלים שהיו על סיפון המשחתת.  כמובן שלא ידוע לי מה היו התוצאות.

סיפור שני

לאחר שהגענו להמבורג (אני הייתי על האנייה האנגלית אמפייר רייבל) נשלחתי עם קבוצתי למחנה אמסטאו. קיבלנו שם צריף עץ בו היו מספר מיטות קומתיים. בצריף הזה התמקמו גם אנשי הפלמ"ח מהנהגת האנייה. זכור לי שהם הרימו את הרצפה והכינו מן סליק מתחת לריצפה (לא זכור לי מה הכניסו לתוכו או האם התכוונו שיהיה מקום מסתור לאנשים) בכל אופן אנשי הפלמ"ח אימנו אותנו קפ"פ עם מקלות כדי שנהיה מוכנים כשנגיע ארצה.  האפשרות ללמוד להילחם, גם אם באמצעות מקלות הסבה לנו גם שמחה ובמיוחד גאווה.

​

מיכאל שטרן (מיקי - מיקלוש)  שהיה כמעט בגיל 17 על האקסודוס מספר: 

השם המקורי שלי הוא שטרן מיקלוש. נולדתי בהונגריה בעיר מטסזלקה Mátészalka  ב- 24 לספטמבר 1930 . הוריי התפרנסו מחייטות ובבית לא הורגש כל מחסור. כשהגעתי לגיל 3 משפחתי עברה לבודפשט ושהתה בעיר כל המלחמה בבריחה מתמדת מהפשיטים ההונגרים..

בתום המלחמה הופיעו בשכונתנו מדריכים מהתנועות הציוניות. אלי פנה אקראית מדריך מתנועת "השומר הצעיר" והציע לי להצטרף למחנה קיט שליד העיירה Becskeháza שבדרום מזרח הונגריה. הוא אמר לי  "תבוא לקייטנה ואנחנו נדאג לכל".  קבלתי את ברכת הוריי ויצאתי לקייטנה. כשחזרתי מהקייטנה הודעתי להוריי שאני עולה לארץ ישראל. תחילה הם התנגדו אך הצלחתי לשכנע אותם שעדיף שיהיה זה בהסכמה כי אחרת אברח כפי שעשה זאת נער אחר......

ב-1 בינואר 1946 כשכל שומרי הגבול חגגו את חג המולד אני וחברי עלינו על רכבת שהביאה אותנו לאוסטריה ומשם המשכנו לגרמניה לאיזור הכיבוש האמריקאי למחנה  STRUTH שעל יד העיר אנסבך.  במחנה היו נערים ונערות מתנועות "השומר הצעיר" ו"דרור הבונים" לאחר מספר חודשים במחנה הצטרפה אלי אחותי קלרי. מכאן ואילך עברנו את כל אירועי האקסודוס ביחד.

בקרב על האקסודוס קבוצתי מוקמה בחרטום. בחיפה העלו אותנו על אניית הגרוש אמפייר רייבל בה השתדלנו לחבל כמה שיותר ואף הצלחנו להניף את דגל האקסודוס על ראש התורן למורת רוחם של הבריטים.

בהמבורג ירדנו ב"שקט" כי הונחה באנייה פצצה שבסופו של דבר התגלתה והתפוצצה בחוף. מהמבורג הגענו למחנה אמסטאו ומשם לקראת החורף הועברנו למחנה סנגוורדן, ששימש בימי המלחמה כמפקדת צי הצוללות הנצי.

ב-25 לפברואר 1948 עזבתי את מחנה סנגוורדן  לכיוון  למרסי לעליה ארצה במסגרת עליה הנוער. בפועל עליתי ארצה רק בחודש מאי 1948. בארץ הייתי בקיבוץ יקום עד לגיוסי לצה"ל.

בשנת 1957 התחתנתי עם שלומית נולדו לנו 3 בנים יובל, יוסי וערן....

​

לעיון בספר קורות חייו המלא  הקישו  כ א ן 

​

בחודש אוגוסט 1987 הטלוויזיה הישראלית הפיקה את האירוע "הדרן לאקסודוס" לרגל 40 שנה להגעת האקסודוס לחיפה. באירוע סיפר מיקי את הסיפור של תליית דגל האקסודוס על ראש תורן אניית הגרוש אמפייר רייבל למורת רוחם של הבריטים   לצפייה בסיפורו של מיקי באירוע - הקישו  - כ א ן   

​

.

​

תמר ישראלי  מספרת את הסיפור של אמא שלה שטרן קלרי סייאמי  : 

אמא נולדה בחצות 25 בדצמבר 1931. סבא שהלך לרשמה במשרד הפנים בבודפשט אחרי החג, שכח שבבית סיכמו שלביתם הצעירה יקראו לאה. על כן הוא שאל את הפקידה מה השם הכי מקובל לילדות. היא ענתה ללא היסוס: קלרי - כך יצאה אמי קלרי  והייתה מרוצה משמה עד מאוד, סבי שננזף קשות היה עצוב זמן מה אבל לא לנצח.

עד שהמלחמה הגיע  לפתח הבית חיי המשפחה היו רגילים סבא וסבתא התפרנסו יפה מחייטות. כשהמלחמה התחילה, למזלם הטוב סבא הצליח לארגן למשפחה תעודות מראול וולנברג. משמעות הדבר הייתה שהם עברו לגור “בבתים המוגנים”.

אמי ואחיה הצטרפו לתנועת נוער של יהודים (כנראה קן של השומר הצעיר) ושם נפגשו מדי שבוע . כך קרה שבאחת החופשות עלו על רכבת לטיול וחצו הגבול לוינה משם לאזור הכיבוש האמריקאי שבגרמניה עד שהתמקמו במחנה "סטרוט" שליד העיר אנסבך. במחנה היא פגשה את אחיה מיקי (מיקלוש) שהיגיע לשם לפניה. מהנסיעה היא זכרה בעיקר את העובדה שהרכבת האטה לפני הגבול לצורך בדיקת מעבר גבולות וכשהמדריכים אמרו להם להתיישב ולהיאחז במושבים הרכבת פרצה המחסום וחלפה על פני הגבול בנסיעה מהירה ואז הם הבינו שחצו הגבול בלי דרכונים. ממחנה סטרוט לאחר שהייה במקום זמן מה הם נסעו לכוון האנייה שהייתה צריכה לקחת אותם לארץ ישראל.

הם עלו על האנייה ושטו בנחת עד שהגיעו לקראת חופי הארץ. פתאום הקיפו אותם משחתות אנגליות שקראו בכרזות  סנוורו אותם עם זרקורים עוצמתיים ואף התחילו לנגח האנייה. אחד המפקדים המבוגרים יותר עלה לסיפון עם דלי ובו מים שחורים והשביע אותם לא לספר לאיש שהוא צובע את שערו (כנראה יוסי הראל).

בסוף הקרב הבריטים עברו לסיפון ושאלו מי הקברניט. אייק התייצב והציג עצמו. מסתבר ששליטתו בשפה האנגלית לא ממש הועילה לו והמפקדים הבריטים “נפנפו” אותו מעליהם כאילו התחזה.

הבריטים הורידו אותם מהאנייה הטובעת ומיד העבירו אותם לשלוש אניות גירוש. היא הגיעה עם קבוצתה לאנייה שהשם שלה הזכיר להם את צירוף המילים “אין דבר” ביידיש (אמפייר רייבל). הקבוצה נהגה להתבדח על כך.

ממסע הגירוש קלרי זכרה לספר שאחד הבנים מהקבוצה שלה עלה במרזב האנייה להניף את הדגל  ואף הצליח. עם זאת נאלץ להישאר במרזב יומיים  שכן אחד מהחיילים הבריטים התמקם ליד קצה המרזב ואי אפשר היה לצאת ממנו בחזרה לסיפון.

כשהגיעו להמבורג, הורדו מהאניות ונסעו ל”מחנה קיץ” (אמסטאו). שם המשיכו ללמוד כאילו בבית ספר, וגם עברית וטיילו הרבה ברחבי גרמניה.

ב-16 באפריל 1948 הגיעו שוב ארצה - ואחרי ביקור בשער-העלייה הגיעו לקיבוץ יקום. החיים בקיבוץ לא ממש נראו לה ולכן כשאיתרה קרובת משפחה בירושלים עברה לגור איתם ונרשמה לבית הספר לאחיות של ויצ”ו בבית הכרם. עם סיום לימודיה התגייסה והייתה אחות בנח”ל שהוקם אז. אחיה מיקי, גם הוא עזב את קיבוץ יקום והתגייס.

​

​

מיכאל (מיקלוש) מיקי שטרן בסיפור אודות קורותיו מרחיב אודות משפחתם לפתיחת הסיפור המלא הקישו כאן