כתב יעקב וימן, שאמו אולגה גנץ (לימים כרמלה וימן) הייתה על 'אמפייר ריוול', אחת משלוש אניות הגירוש לנמל המבורג שבגרמניה (השתיים האחרות היו 'ראנימיד פארק' ו'אושן ויגור'). את אמא שלי לא זכינו אחי ואני כמעט להכיר. היא נפטרה כאשר הייתי בן ארבע וחצי ואחי בן שבעה חודשים. ידעתי שהייתה על 'אקסודוס'. .

שלמה בן-אמנון , שהיה יחד עם אולגה גנץ במחנות, יחד איתה הפליג על 'אקסודוס' ואיתה גורש על סיפון ה'אמפייר רייוול' סיפר ליעקב וימן. אמך – התנדבה לעבוד כעוזרת לרופא האונייה, מישל דורה, שנשלח על ידי הצלב האדום בשוויץ. לראשונה יעקב שמע משלמה בן-אמנון על פרשת החבלה באנייה. שלמה הדגיש כי חלק ממטען החבלה הועבר לאונייה,  ובתוך האנייה, על ידי אולגה, היות וכעוזרת הרופא היה לה חופש תנועה מוחלט בין הסיפונים. עוד הוסיף שלמה, כי הסיפור מופיע בספרו של ז'אק דרוז'י "פרשת אקסודוס באור חדש", שראה אור בעברית ב-1971. 

נחמה וידואסר קרוביארסקי מספרת את קורות משפחתה לחוקרת העפלה נאווה כרמל.

היינו משפחה דתית בת 6 נפשות, הורים וארבעה ילדים. אני הצעירה מבין הילדים. התגוררנו בריוביץ בחלם, פולין  (Rejoviec, Chelm, Poland) .

בזמן המלחמה בסביבות 1940 ברחנו לרוסיה והגענו לטשקנט באוזבקיסטאן (עיר הלחם). שם שהינו כל תקופת המלחמה. הלכתי שם לגן וההורים עבדו בבית-חרושת.

עם סיום המלחמה בעקבות הסכם הרפיטציה, שהתיר ליהודים ממוצא פולני לחזור לפולין, חזרנו לפולין לוורוצלב, עיר שפינו משם תושבים גרמנים, והושיבו אותנו בבתים שהם עזבו. התגוררנו בבניין שהיה קיבוץ דתי ששייך לתנועת "פועלי אגודת-ישראל", שכן היינו משפחה דתית. בבניין זה התרכזו מספר משפחות מהקבוצה שלנו, היינו קיבוץ הכשרה בשם "חפץ-חיים" של התנועה הדתית "פועלי אגודת-ישראל". אז הייתי בת 10.

מוורוצלב שליחי עליה ב' הובילו אותנו לאנייה שעגנה בנמל Sete שבדרום צרפת,

האקסודוס הייתה אניית משא ואנחנו ישנו על הסיפון. היו אנשים שישנו בדרגשי קומות בבטן האנייה, אך אמא לא רצתה שנרד לבטן האנייה, כי היו הרבה מדרגות, ולכן ישנו על הסיפון, כי חשבנו שזו תהיה נסיעה קצרה עד קפריסין.

שליחי עלייה ב' הכינו אותנו להתנגדות, ואמרו לנו להשליך כל מה שיש לנו על החיילים הבריטים. אני ישבתי בשקט, כי הייתי קטנה, אבל ראיתי את המכות ואיך ילד כבן 14 השליך קופסאות שימורים על הבריטים ונורה למוות על-ידם.

גם הוריי ואחי ואחותי הגדולים התנגדו לרדת, עד שחיילים בריטים תפסו את כולנו, הורידו אותנו בכוח וגררו אותנו החוצה לשלוש אניות שהמתינו על יד הרציף.

מדי פעם הייתה מתקרבת לאנייה סירה קטנה שעליה היו כאילו רופאים כדי לבדוק אותנו ולתת טיפול רפואי למי שנזקק. אלו היו למעשה אנשי המוסד לעליה ב', שהתחפשו לרופאים כדי לעלות על האנייה ולתת לנו הוראות איך להתנהג והדרכה כיצד לעשות הרבה בעיות לבריטים.

הורידו אותנו בגרמניה ומהנמל הסיעו אותנו במשאיות למחנה מעצר ששמו לא זכור לי. זכור לי שהשומרים צעקו לנו בשפה הגרמנית. במחנה זה התארגנו לחיים משותפים של קיבוץ חפץ-חיים בקבוצת צריפים בהם שהינו בצפיפות רבה, עד שעלינו ארצה. היה חדר אוכל משותף של הקיבוץ, שהיה כשר ואנחנו הכנו את הארוחות ממצרכים שהובאו אלינו. היה לנו שם בחור יהודי, קיבוצניק מהארץ, שליח מהמוסד לעליה ב', והוא נסע במחנה עם רכב ונתן לנו הוראות לא להישמע להוראות שנתנו לנו השומרים הגרמנים. הוא צעק לנו מילות קוד ביידיש "לאו מיט אנ אלף" כלומר צירוף האותיות למד ואלף והוא התכוון למילה "לא" ושלא נתייחס להוראות השומרים.

אחי יעקב ז"ל התחתן במחנה המעצר בגרמניה עם בחורה צעירה שהיתה עם משפחתה על האקסודוס יחד איתנו והשתייכה לקיבוץ שלנו.

עלינו ב-1948 והגענו ארצה בדיוק ביום הכרזת המדינה ב-14.5.1948 .

בשנת 1952 כשהייתי בת 17 התחתנתי עם בעלי עליו השלום, משה קרוביארסקי, ניצול שואה מפולין, שגם משפחתו ברחה לרוסיה. בעלי נפטר בשנת 1995.

נולדו לנו 3 ילדים, אביבה, אבי ושושי, 6 נכדים, שמהם נולדו עד עכשיו 4 נינים.

רק אחרי שנים רבות הבנו שאנו חלק מסיפור הרואי וגדול ונפלה בחלקנו הזכות הגדולה לקחת חלק במלחמה על הקמת המדינה היהודית בהיותנו מעפילים הנלחמים בעוז על זכותנו לעלות ארצה ולהקים את מדינת ישראל. 

מספרים על אפרים וולך',

....  אפרים וולך בן זלדה ושמחה, נולד ביום כ"ו באדר ב' תרפ"ט (7.4.1929) בעיירה בילגוריי, פולין. למד ב"חדר" ובבית-ספר עממי פולני. בראשית מלחמת-העולם נהרג אביו ובראש המשפחה בת שש הנפשות יצאה האם מהעיירה השרופה לנדודים: אוקראינה - סיביר - אוראל - קזחסטן. .....

....  אחרי המלחמה חזרה המשפחה לפולין, לשטוטין, ופישל ושתי אחיותיו הצעירות ממנו נכנסו לקיבוץ-הכשרה של "בני-עקיבא", שם למד מסגרות. עם אחיותיו יצא למחנות תנועתו בגרמניה והצטרף לשיירת עליית הנוער הדתי שהפליגה ארצה באנייה "יציאת אירופה תש"ז", הלוא היא "אקסודוס" המפורסמת. הוא נטל חלק במאבקם של המעפילים על זכות היהודים לעלייה. משהוחזר עם המעפילים לגרמניה, שידלתו אמו שיחכה ב"קיבוץ" שהוקם במחנה בגרמניה עד שיוכל לעלות עם אחיותיו בדרך חוקית, אך הוא לא יכול היה לחכות והסביר לאמו כי עליו לעלות תחילה כדי להכשיר מקום לה ולכל המשפחה. 

.....  בפברואר 1948 הגיע ארצה באוניית-מעפילים והתייצב מיד לשירות. לאמו כתב שהסתדר בעבודה. אפרים-פישל שירת בפלוגה דתית באחד הגדודים בחטיבת "אלכסנדרוני" והשתתף במערכות "המשולש הגדול", "המשולש הקטן", סביבות פתח תקווה, מגדל צדק, בית-נבאללה וכו' ....

....  במסגרת מבצע "חורב", נערך מבצע "חיסול" נגד "כיס פלוג'ה", שבו היתה נצורה חטיבה מצרית. ההתקפה נערכה על אגפו המזרחי של ה"כיס", באזור עיראק אל-מנשיה. כוחות "אלכסנדרוני" פרצו לכפר מדרום והשתלטו על חלקו, אך הסתערותם על התל שמצפון לכפר נהדפה. בינתיים התאוששו המצרים ותקפו נגד ואילצו את כוחותינו לסגת. חלק מהכוח נלכד בתוך הכפר. בקרב זה נפל, ביום כ"ו בכסלו תש"ט (28.12.1948). ....

​

​

שרי שוורץ מספרת אודות הוריה מרדכי ועידית וייס:-

" ..... אבא  נולד בשנת  1910  בברטיסלבה, צ'כסלובקיה ואמא נולדה בשופרון , הונגריה  1915.

אמא ואחיותיה פיני ותרודה שרדו את התופת של מלחמת העולם השנייה, הן זכו להישאר יחד בכל טלטלות אושוויץ, מחנה העבודה אוברהיידה, צעדת המוות, וברגן בלזן.

בתום המלחמה עם השחרור נפרדו האחיות, תרודה נסעה לצרפת לסיים את לימודי הרפואה מהם הושעתה עם עליית הנאצים לשלטון באוסטריה, פיני שמעה שארוסה חזר - נסעה לפאפא,, ואמא חזרה לשופרון למצוא את מה שנשאר ומי שנשאר.

אבא גר בצ'ורנה לפני המלחמה. בינואר 46 אבא מגיע לשופרון ומתארס עם אמא, אבא שאיבד את אשתו הראשונה גיזי,  בנו יוסי בן השלוש, אביו, 7 מאחיו נשותיהם וילדיהם באושוויץ, מנסה להרים ראש, בפברואר 1946 הוא מתחתן עם אמא ויחד הם עושים מאמצים למצוא דרכם לארץ ישראל. הם לא מוכנים להתמקם בגולה, ומתחילים בדרך מורכבת קשה וארוכה בדרכם לארץ ישראל.... 

המציאות מייאשת, אבל הם נחושים למרות כל המכשולים, אין להם דרך אחרת, מבחינתם  פלסטינה היא המקום היחיד שיהודי יוכל לחיות בו. 

.... על העליה לאקסודוס  ועל מה שהיה שם שמענו מסיפורים של אבא ואמא, הם ספרו על הצפיפות, על הבגדים שלא היו "כשאמא רצתה לכבס את השמלה היחידה שהייתה לה, לבשה את המכנסיים שלי …" הם תמיד סיפרו מתוך חווית ניצחון ואמונה גדולה, ועל התנאים הקשים קראנו רק בסיפורים. אמא העבירה את הזמן בסריגה  אבא הכין לה מסרגות  מהתייל שהקיף את סיפון האונייה, אמא פרמה כל מה שהיה קרוע בלוי ומיותר וסרגה- שמיכה לתינוק שנולד, סוודר למי שהיה לו קצת צמר ועוד…  (המסרגות נמצאות במוזיאון בעתלית ) 

אבא העריך מאוד את "הבחורים" הצעירים מארץ ישראל - השליחים. הוא דיבר עליהם בהערצה רבה, סיפר רבות על המסירות, הפעילות והנחישות שלהם. לאבא היה חשוב לקחת חלק בהתנהלות החיים באניה, הוא התנדב לחלק את האוכל, מבצע מסובך עם כמות כזו גדולה של אנשים שנמצאים על האונייה.

על המפגש עם החוף בחיפה ההורים דווקא כן דיברו, המאבק בעזרת קופסאות השימורים וכל הבא ליד מול המשחתות הבריטיות.  

על אייק רב החובל של האונייה אותו אבא העריץ, סיפר אבא:  "אייק עמד על התורן וחילק הוראות "ללוחמים" כשעלו הבריטים לאונייה זרק את כובעו שהתיישב בדיוק על הראש שלי, קפץ ונטמע בקהל". הם סיפרו על המשחתות הבריטיות שמנגחות באכזריות רבה את האקסודוס האוניה הרעועה והמעבר העצוב ל"אמפייר ריוול" ומשם הפלגה חזרה לאירופה, על שביתת הנוסעים שלא ירדו בצרפת, למרות הפיתוי הגדול מאוד להגיע אל סוג של מנוחה בצרפת, הירידה בגרמניה, והחזרה לברגן בלזן.

בחודש ינואר 1948 מרדכי ועידית עלו ארצה במסגרת עליה ד' על האניה קורינתיה ב"שמות חדשים" בדויים עידית עלתה בשם שרה פנטו ומרדכי בשם חיים שפירא.

אודות האניה קורינתיה קראו בלינק המצורף:-      https://goo.gl/PxnWYM

​

​

​

זהבה (גולדה גניה) וייץ שוורץ מספרת לנכדתה אודות קורותיה והנכדה הדסה צ'ולק רושמת ומעלה על הכתב:-

" ..... בנמל פורט-דה-בוק התקבצנו, אלפי פליטים, גברים, נשים, נערים ותינוקות. לכל אחד מן מעפילים ותר ליטול עמו חמישה קילוגרמים של חפצים אישיים. נטלתי עימי מעט בגדים ומספר תמונות שלי, צולמו לאחר המלחמה ואת ספר הזכרונות....

ב 11- ביולי 1947 עלינו על האנייה. ההתארגנות על האנייה נעשתה בצורה מסודרת, ותוך כשעה חצי אכלסה האנייה בקרבה כארבעת אלפים וחמש מאות מעפילים! אני וחברותיי, הלה, רותי ולילה הצטופפנו על הדרגש הנמוך ביותר. מעלינו היו שלושה דרגשים מאוכלסים בדוחק במעפילים לאין-ספור. מן החלונות הקטנים חדר מעט מאוד אוויר פנימה. היו עמנו שלושה בחורים מישיבתו של הרב פוגרומנסקי, ששכנה אף היא באקס-לה-בן. אחד מהם, משה בורשטיין שמו, עודד אותנו רבות, ודאג לנו למזון ולשתייה.....

....ב 18- ביולי, יום הולדתי השישה-עשר, שהיה יום שישי, עגנה האנייה בנמל חיפה, לכודה בידי אנגלים. הוּרדנו מן האנייה אל הרציף, שם שהינו כיממה תחת עיניהם הפקוחות של חיילים בריטים זוכרת אני כיצד השקפנו חברותיי ואני על הלילה השחור ועל אורות הכרמל הנוצצים ממרחק, אורות נראו מבטיחים כל כך. מן החלונות הבליחו שלהבות קטנות של נרות השבת הדולקים בבתים. אושר מילא את ליבי. הייתי בטוחה שהגעתי סוף סוף למקום הנכסף!

אך למחרת נכזבה תקוותי. הבריטים היו נחושים בדעתם שלא להשאיר אותנו בארץ, אלא להחזיר אותנו למקום שממנו הגענו.....

חנה וונסובר שוורץ ומרים וונוסבר מלמן מספרות,

על האקסודוס היינו 4 אבא אברהם אמא חיה מרים בת 17 וחנה בת 9,

בתום הקרב על האקסודוס הוחזרו לגרמניה על האושיין ויגור.

​

כותבת חנה:-

" ..... שם על האושיין ויגור כדי לא לשקוע במחשבות מדכאות, המצאתי לעצמי מציאות אחרת: אופטימית ומלאת אור ושמחה, ועל מה חשבתי אז? כמובן על הרגע בו אגיע לארץ הנכספת – ארץ ישראל. אפגוש שם חברים חדשים נהדרים, שירצו לשמוע עוד ועוד את שעברתי על אונית אקסודוס,

לדאבוני ולצערי, המציאות האמיתית הייתה שונה ומאכזבת. ה"צברים" ראו בי עולה חדשה שלבושה בבגדים מוזרים ובקושי דוברת עברית. בשום אופן לא הצלחתי לעניין אותם בסיפור הגדול, שנשאתי עמי: החיים הקשים מנשוא שם על האקסודוס כשלצידם הכיסופים למולדת, שנתנו את הכוחות, לקטנים ולגדולים, לשרוד ולא להכנע! הם פשוט לא רצו להקשיב .....

​

גליה וידבסקי אשכנזי מספרת:

אני נולדתי בפורט דבוק, צרפת על אניית הגרוש אמפייר רייוול. "גד -  מיכה פרי מפקד המעפילים מטעם ההגנה הוא שנתן לי את שמי גליה משום שנולדתי בין גלי הים. לא זו בלבד הוא אף הוסיף את שמי למצבת המעפילים שעל האנייה. מאחר ונולדתי על אניית הוד מלכותה אני גם זכאית לאזרחות ממלכת בריטניה.

ג.

גיזה ורניק מספרת אודות מסעות משפחתה באקסודוס

איני זוכרת אם נסענו עד מרסיי או שירדנו מהרכבת בתחנה אחרת. שם חיכו לנו שוב משאיות שהביאו אותנו למחנה "קיול". אסרו עלינו להתרחק משם ונאמר לנו להיות מוכנים בכל רגע לתזוזה. נצטווינו לארוז חפצים במשקל של חמישה ק"ג לכל נפש, ואת יתר הדברים להכניס למזוודות, ולרשום עליהן כתובת בישראל. אנשי "הבריחה" הבטיחו להתרחק משם ונאמר לנו להיות מוכנים בכל רגע לתזוזה. נצטווינו לארוז חפצים במשקל של חמישה ק"ג לכל נפש, ואת יתר הדברים להכניס למזוודות, ולרשום עליהן כתובת בישראל. אנשי "הבריחה" הבטיחו להעביר את כל המטען למחנה הראשי בסן ג'רום ומשם לשלחו לארץ.

​

נחמה קינן מספרת אודות משפחתה משפחת וייסהוף

אימי גוטה לבית אייזרשטין, ילידת 1918 נולדה בעיר וורשה פולין. היו לגוטה חמישה אחים ואחיותן משפחה גדולה . ערב כניסת הגרמנים לוורשה, חברה לתנועת השומר הצעיר, מרדכי אנילביץ, הציע לה ולצעירים אחרים, לעזוב את פולין לרוסיה עד יעבור זעם. גוטה עזבה את פולין וברוסיה הכירה את מרק מרדכי וויסהוף יליד 1918 מפייטרקוב טריבונלסקי פולין, אשר גם הוא עזב את פולין עם אחיו. 

.... לאחר חזרתם לפולין הם הבינו שאין להם מקום על אדמת פולין משפחתה של אימי הושמדה , אחיו של אבי שרדו . והחליטו לעלות לארץ , כאן גרה דודתי אחותו של אבי מרים קופל , בקיבוץ  רמת השופט.

בדרך לא דרך הם חצו את אירופה כדי לעלות ולהפליג על האקסודוס לישראל. הייתה העדפה לנשים הרות לעלות  לספינה ואימי הייתה בהריון איתי,  סיפור הספינה ידוע חזרנו לאירופה באוניות הגירוש  והורי ירדו בהמבורג  למחנה העקורים Amsdou . נולדתי בנובמבר 1947 . בעיר בווילהמסהאפן .תמיד כשדיברו בבית הורי על המסע הביתה לארץ בגאווה רבה בעיקר על דמותו הנאה של הישראלי החדש בדמותו של יוסי הראל מפקד האקסודוס. עלינו לישראל הורי , אחותי שלימים נקראה נירה ואני בת 8 חודשים בספינה פאן יורק שגם עליה פיקד המפקד האגדי יוסי הראל ולימים נודע לנו שגם משפחת קוניק ( משפחת בעלי) נעמי ומנדל  ובעלי מוטי בין שנתיים היו והפליגו לארץ על הפאן יורק. נסתרות דרכי הגורל. 

ילדותי עברה ביפו ובבת ים, נשאתי למוטי קינן ז״ל לבית קוניק שניפטר לפני כשנה. נולדו לנו 3 ילדים שרון, איילת וטל. זכינו לנכדים מקסימים, לשרון וגלית נולדו רוני ,יונתן ויואב , ולאיילת ואלי פלוצר נולדו אורי ,אלה ואלמה וטל שנישא לענת הראל שהיא נכדתו של יוסי הראל מפקד האקסודוס ,נולדו הראל ונעומי. וכך יצא שנכדתו של יוסי הראל המפקד היא אם נכדי. אני גאה בסיפור חיי.

מספרים על ויסלדר מרדכי/מוטק:- 

... "מרדכי בן מנחם-מנדל וחנה. נולד ביום י"ג באלול תרצ"ב (14.9.1932) בעיר טומשוב לובלסקי אשר בפולין. סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי. בשנת 1946 עזב את בית-אביו ונסע עם קיבוץ-נוער לצרפת. בשנה שלאחריה עלה לארץ באניה "יציאת אירופה 1947" והוחזר לגרמניה. בנמל המבורג הורידו אותו הבריטים מן האנייה בכוח והוא נפצע בהתנגדו להם.

לסוף הגיע לארץ בשנת 1949. גויס לצה"ל ביולי 1950 וביום ט' באלול תש"י (22.8.1950) נפל"....

י.